הכיוון מערב
האדם באשר הוא, מנסה לפרש ולהבין תופעות, מוזרות ככול שתהיינה, הניצבות ממולו, כל אדם זקוק לתקשורת עם הזולת ועם המציאות. אם עולמו של בעל השיח, או התופעה הנראית והנשמעת, הם בלתי חדירים ומושגי התרבות והלשון אינן מספיקים להבינם ולתארם, אזי במקום אי הודאות בני האדם מעדיפים להמציא את בעל השיח. להפוך אותו למושג מוכר, שאפשר לפתח קשרים עמו. על פי מאמרו של נחום מגד מהאוניברסיטה העברית, זו הייתה תוצאת הפגישה בין קורטס ואנשיו לבין מוקטסומה ועמו – סיפור ידוע בתולדות ימי מקסיקו, סיםור שהיווה המצאה הדדית, שני עולמות שונים לחלוטין, שנפגשו בחופי ורה קרוז, בשם שכינו הספרדים את המפרץ האטלנטי, ואחר כך לאורך ביצות, אגמים, הרים והרי געש, בואכה טנוצ'טיטלן, העיר הגדולה.
לא השפה בלבד הפרידה בין הנפגשים. אלא בעיקר שפת המושגים, תפיסת עולם וחיים, הערכה לגבי עיקר וטפל, מציאות ודמיון, חלום והוויה. האינדיאנים חיו בעולם מיתי שבו המעבר בין דמיון לממשות ובין חלום למציאות, דק ביותר. בעלי כושר התפעלות, כילד קטן העומד בפני דבר מוזר ומהפנט, מוקפים מאות אלים, רוחות וכוחות עליונים, התבוננו האינדיאנים בחזיון המוזר שהתרחש לנגד עיניהם. יצורים לא ידועים בצורתם, צבעם, לבושם ומאכליהם, עלו מן הים, מתוך "מגדלים צפים בים" . הרעם והברק נכלאו במגדלים אלה ושוחררו לפי רצון הזרים. חיות מוזרות (סוסים) משמשות ככלי תובלה, וכלבים מוזרים ביותר מלווים אותם. לא ככלבים הקרחים חסרי החן ונעדרי כושר לחימה שבם מכירים. היצורים הללו עורם לבן "כעור התולעת", את סנטרם מעורים זקנים המוכרים רק מציורים עתיקים ותבליטים המתארים את "הזמן ההוא", תקופת שלטון האלים. הגוף הלבן עוטה בגד כבד עשוי מתכת המבריקה ככס המלכות של אל השמש. מי הם הבאים? שאלו מוקטסומה המלך ושריו מפקדיו והעם המתבונן.
עוד תקופה של "קשר שנים", תמה בתקופה זו . זה הזמן שבו האלים בודקים מחדש את הבריאה כדי להחליט עם יעניקו ברוב חסדם עוד 52 שנה לתושבי העולם או יבוא חלילה וחס קץ לכל. סוף "השמש החמישית" הנוכחית, השמש בתנועה, שעליה מנצח האל האהוב והאהוד שהיה גם אדם, נחש הנוצות, קצלקואטל. עוד קודם בוא הספרדים נצטוו אצטגנינים, חולמי חלומות, קוסמים ורואי נבואות לפרש אותות שנראו בשמים ובארץ. המלך בלהט דתי ובאמונה עמוקה, ידע שמשהו עתיד להתרחש. והם באו. מהים האינסופי הוא מקור כל הטוב וכל הרע. גם קצלקואטל האל, המלך-הכהן, המתרבת, האדם- גם הוא כשעזב את נתיניו, בדך הים, הלך אל הארץ החכמה הנצחית. בראשית דרכו הגיח מן הים כדי להפוך שבעים חסרי- ייחוד לכוח אדיר ומתורבת. הוא הבטיח לחזור, מראהו, כעולה מן התבליטים והציורים, הוא מראה אדם לבן עטור זקן – אכן, נמצא הפתרון לחידה. תושבי המגדלים הצפים על המים אינם אלא קצלקואטל החוזר וחבר אלים המלווים אותו.
צפייה ואימה עטו על הכול, שובו של האל אל כס המלכות מחדש, משמעו שינוי סדרי בראשית. אף אחד מהנתינים שהתפללו לשובו לא רצה בכך באמת ובתמים. אף אחד לא רצה בשינוי העולם המוכר, הידוע והצפוי, עולם שבו יש תפקיד לכל אחד, ומערכת חוקים שקובעת א הסדר כקיים. הם רצו ולא רצו בשובו. מוקטסומה היה בטוח שאין טעם לשלוח חיילים המוכנים לפקודתו, במעברי ההרים, כדי לתקוף את המתקדמים. מה יוכל לעשות לאל ולמלוויו? מפקדים ונסיכים מפוקחים ניסו להסביר למלך שלפניו פולשים זרים ולא אלים, אבל הוא לא הבה לשמוע, ההמצאה שלו הייתה מושלמת. הוא הצליח לסגל לעולם המושגים שלו את התופעה המוזרה של הבאים. חייליו לא התערבו, אם כי עשרות האלפים שעמדו לרשותו יכלו לחסל ללא כל מאמץ את 500 החיילים הספרדיים ואת האינדיאנים שהצטרפו לקורטס, שייחוד החיילים מטלסקלה (Tlaxcala).ממלכה אומללה, שנגדה ניהלו האצטקים מלחמה שנתית, "מלחמת פרחים", כדי לזכות בקורבנות "אהובים" על האלים. חיילים שנפלו בשבי בעת מלחמה. מוקטסמה שלח קוסמים שהשביעו, שברו ביצים, שחטו תרנגולות, הקריבו חיות – וללא הועיל, הסוסים ורוכביהם התקרבו לבירה.
עבור הספרדים הממלכה האדירה של האצטקים לא הייתה בגדר חזון נפרץ. מי הם עטורי הנוצות והזהב, העשירים והאכזרים? חייליו וכמריו של קורטס לא הצליחו לקלוט את מהות בני האדם שעמדו מולם. אלה ראו בבאים אלים, ואלה ראו בנמצאים בני-שטן. קורטס שרף בני אדם וכתבי קודש. בהעדרו שחטו חייליו את באי מקדש האל הכול יכול הויצילופוטיצ'טלי (huizilopoztli) כשהמלך האסיר, מוקטסומה נרצח וההשפלה לא ידעה גבולות, תפסו האינדיאנים את המציאות, הם קלטו את העובדה שהניחו הנחה מוטעית, אבל אז כבר היה מאוחר מדי. ממלכת קורטס התפשטה לכל הכיוונים. ספרד חדשה זו כונתה "העולם החדש".
אוצר: דורון פולק
אבי שפרבר אינו אמן ספונטני. הוא עושה עבודת מחקר יסודית, מגבש רעיון ואף ניתן להתרשם שכאשר הוא בוחר את האבן שלו, הוא כבר רואה בדימיונו את הפסל המוגמר לפרטי פרטיו. אכן, נדמה שפסלי האבן של שפרבר נחשפים מתוך האבן – כאילו היו שם כל הזמן והוא רק הסיר מעליהן את הכיסוי.
שפרבר עובד בסדרות ועל תימות העוסקים באדם ובטבע. את רעיונותיו הוא מביע באמצעות דימויים שיש להם משמעות סימבולית. זוהי גישה סמיוטית לאמנות – המניחה מראש את הימצאותן של סימנים תרבותיים בעלי משמעות שאינם זקוקים להסבר ולפירוש. לדוגמא, הנחש או הרימון, שמשמעותם הסימבולית ברורים לכל בן תרבות ישראלי/יהודי.
תערוכה זו, ששמה "הכיוון-מערב”, היא שונה מתערוכות קודמות של שפרבר במובן זה שהסמלים בהם הוא משתמש אינם משלנו ואנו נדרשים לרקע כדי להבין את משמעותם. ההקשר שעושה שפרבר בין סימנים מהתרבות האצטקית הקדומה והנעלמה לתרבות שלנו היא דרך השמש, ששוקעת במערב ומהווה, על פי, שפרבר, אנלוגיה לתרבות המערבית השוקעת, שתמיד היוותה מוקד משיכה לנו, המצויים במזרח.
גלריה שטרן שמחה לארח תערוכה זו המחברת עבר והווה, כחלק מהתפישה של הגלריה בעשור האחרון, המחברת אמנות קלאסית עם אמנות עכשיווית.
זוהי תערוכת הפיסול הראשונה שאנו מציגים בחצר הגלריה.
דבי לוזיה
גלריה שטרן
"הכיוון מערב" / סדרת העבודות בתערוכה
האדם, באשר הוא, מנסה לפרש ולהבין תופעות מוזרות הניצבות מולו, ככל שתהיינה. כל אדם זקוק לתקשורת עם הזולת ועם המציאות. אם עולמו של בעל השיח, או התופעה הנראית והנשמעת הם בלתי חדירים ומושגי התרבות והלשון אינם מספיקים להבינם ולתארם, אזי מקום אי הודאות בני האדם מעדיפים להמציא את בעל השיח ולהפוך אותו למושג מוכר, שניתן לפתח עימו קשרים. על פי מאמרו של נחום מגד מהאוניברסיטה העברית, "זו היתה תוצאת הפגישה בין קורטס לאנשיו לבין מוקטסומה ועמו" – סיפור ידוע בתולדות ימי מקסיקו, סיפור שהיווה המצאה הדדית, שני עולמות שונים לחלוטין, שנפגשו בחופי ורה קרוז, השם שכינו הספרדים את המפרץ האטלנטי ואחר כך לאורך ביצות, אגמים , הרים והרי געש, בואכה טנוצ'טיטלן – העיר הגדולה.
לא השפה בלבד הפרידה בין הנפגשים, אלא בעיקר שפת המושגים, שפת עולם וחיים, הערכה לגבי עיקר וטפל, מציאות ודמיון, חלום והוויה. האינדיאנים חיו בעולם מיתי, שבו המעבר בין דמיון לממשות ובין חלום ומציאות היה דק ביותר. בעלי כושר התפעלות, כילד קטן העומד בפני דבר מוזר ומהפנט , מוקפים מאות אלים, רוחות וכוחות עליונים, התבוננו האינדיאנים בחזיון המוזר שהתרחש לנגד עיניהם. יצורים לא ידועים בצורתם, בצבעם, בלבושם ובמאכליהם, עלו מן הים, מתוך "מגדלים צפים בים". הרעם והברק נכלאו במגדלים אלה ושוחררו לפי רצון הזרים, חיות מוזרות (סוסים), משמשות ככלי תובלה וכלבים מוזרים ביותר מלווים אותם – לא ככלבים הקרחים, חסרי החן ונעדרי כושר לחימה שהם מכירים. היצורים הללו, עורם לבן "כעור התולעת". את סנטרם מעטרים זקנים המוכרים רק מציורים עתיקים ותבליטים המתארים את "הזמן ההוא", תקופת שלטון האלים. הגוף הלבן עוטה בגד כבד עשוי מתכת המבריקה ככס המלכות של אל השמש. מי הם הבאים? שאלו מוקטסומה המלך, שריו, מפקדיו והעם המתבונן.
עוד תקופה של "קשר שנים", תמה. בתקופה זו, זה הזמן שבו האלים בודקים מחדש את הבריאה כדי להחליט אם יעניקו ברוב חסדם עוד 52 שנה לתושבי העולם, או שיבוא, חלילה וחס, קץ לכל. סוף "השמש החמישית" הנוכחית, השמש בתנועה, שעליה מנצח האל האהוב והאהוד שהיה גם אדם, קטוצ'אלקואטל (נחש הנוצות). עוד קודם לבוא הספרדים נצטוו אצטגננים, חולמי חלומות, קוסמים ורואי נבואות לפרש אותות שנראו בשמיים ובארץ. המלך, בלהט דתי ובאמונה עמוקה, ידע שמשהו עתיד להתרחש והם באו, מהים האינסופי , הוא מקור כל הטוב וכל הרע. גם קטוצ'אלקואטל האל, המלך-הכהן, המתרבת, האדם – גם הוא כשעזב את נתיניו בדרך הים והלך אל ארץ החכמה הנצחית. בראשית דרכו הגיח מן הים כדי להפוך שבטים חסרי ייחוד לכוח אדיר ומתורבת, הוא הבטיח לחזור. מראהו, כעולה מן התבליטים והציורים, הוא מראה אדם לבן עטור זקן – אכן נמצא פתרון לחידה. תושבי המגדלים הצפים על פני המים, אינם אלא קטוצ'אלקואטל החוזר וחבר האלים המלווה אותו.
ציפייה ואימה עטו על הכל. שובו של האל אל כס המלכות מחדש, משמעו שינוי סדרי בראשית. אף אחד מהנתינים שהתפלל לשובו לא רצה בכך באמת ובתמים. אף אחד לא רצה בשינוי העולם המוכר, הידוע והצפוי, עולם שבו יש תפקיד לכל אחד ומערכת החוקים שקובעת את הסדר הקיים. הם רצו ולא רצו בשובו. מוקטסומה היה בטוח שאין טעם לשלוח חיילים המוכנים לפקודתו במעברי ההרים כדי לתקוף את המתקדמים. מה יוכל לעשות לאל ולמלוויו? מפקדים ונסיכים מפוכחים ניסו להסביר למלך שלפניו פולשים זרים ולא אלים, אבל הוא לא אבה לשמוע. ההמצאה שלו היתה מושלמת. הוא הצליח לסגל לעולם המושגים שלו את התופעה המוזרה של הבאים. חייליו לא התערבו, אם כי עשרות האלפים שעמדו לרשותו, יכלו לחסל ללא כל מאמץ את 500 החיילים הספרדיים ואת האינדיאנים שהצטרפו לקורטס. החיילים מטלקסקלה (Tlaxcala) ששוחדו. טלקסקלה היתה ממלכה אומללה, שנגדה ניהלו האצטקים מלחמה שנתית, "מלחמת הפרחים", כדי לזכות בקרבנות "אהובים" על האלים, חיילים נפלו בשבי בעת מלחמה. מוקטסומה שלח קוסמים שהשביעו, שברו ביצים, שחטו תרנגולות והקריבו חיות – לא הועיל, הסוסים ורוכביהם התקרבו לבירה.
עבור הספרדי, הממלכה ה אדירה של האצטקים לא היתה בגדר חזון נפרץ. מי הם עטורי הנוצות והזהב, העשירים והאכזרים? חייליו וכמריו של קורטס לא הצליחו לקלוט את מהות בני האדם שעמדו מולם. אלה ראו בבאים אלים ואלה ראו בנמצאים בני שטן. קורטס שרף בני אדם וכתבי קודש. בהיעדרו שחטו חייליו את באי מקדש האל הכל יכול הויצילופוטיצ'טלי (Huizilopozzli) וכשהמלך האסיר, מוקטסומה, נרצח וההשפלה לא ידעה גבולות, תפסו האינדיאנים את המציאות. הם קלטו את העובדה שהניחו הנחה מוטעית, אבל אז כבר היה מאוחר מידי. ממלכת קורטס התפשטה לכל הכיוונים. ספרד חדשה זו כונתה "העולם החדש".
בתערוכה "הכיוון מערב" אבי שפרבר , באמצעות עיצוב פסלי האבן שלו, ממחיש לצופים בצורה ויזואלית ותלת מימדית ברורה חלק מאותם סמלים ומושגים הנטולים מהתרבות הקדומה. המיצבים והיצירות המקוריות, שחלקם נשמר במשך מאות ואלפי שנים, נהרס והושמד מאוחר יותר על ידי הפולשים אל היבשת. מלחמת ההשמדה של האינדיאנים כללה את השמדתם של הבתים, המקדשים, הפסלים ויצירות האמנות הנדירות. התערוכה הנוכחית מהווה תזכורת לתרבות המפוארת שהיתה קיימת באזור זה ואולי גם התראה לעתיד, למקרים נוספים שבהם, בגלל מלחמות מיותרות, יאבדו מאגרי תרבות נוספים. בלי העבר לא יהיה עתיד ולהיפך, בלי חשיבה ודאגה לתכנון העתיד, לא יהיה טעם לזיכרון העבר.
הכיוון – מערב
השמש האדומה ושוקעת במערב מסמלת את כיוון המערב, את השקיעה ואת הסוף, המוות. אנשי המאיה והאצטקים האמינו כי על מנת להחזיר את השמש ועל מנת שהיא, העולם והכוכבים ימשיכו לנוע, יש להקריב קורבנות, כי יש נוצר רק מיש ורק קורבן יכול להביא משהו חדש.
נשר/ נחש
הנשר סימן אצל המאיה את השמים, את מקום מושב האלים.
הנחש סימל את אמא אדמה ואת העולם התת-קרקעי. אמא אדמה מגדלת ברוך כל צמח ותינוק, אך גם בולעת את החיים, כי כך מתנהלים החיים בעולם.
הנשר והנחש יחדיו סימלו את כל העולם המוכר. על פי האגדה, האצטקים בחרו להקים את עירם במקום שבו ראו נשר עומד על צבר ובפיו נחש. עד היום זהו סימלה של מקסיקו.
פיוטה
האינדיאנים צאצאי המאיה משתמשים עד היום בצמחי הזיה בטקסים שמאניים שהם מקיימים. הם רואים בפיוטה צמח חי בעל חכמה גדולה המוביל אל עולמות אחרים. צמחים אלו, כמו גם החלום, הם שער אל עולמות לא מוכרים הנמצאים מעבר למודע. במיצב, בפרח הפיוטה משולבת שושנת הרוחות והוא מונח על ענף אורן המסמל את הקשר אל הטבע שהוא יסוד מובהק בתרבות האינדיאנית, הטוענת כי כשהאדם מדבר הטבע עונה וכשהטבע קורא האדם עונה.
קטצ'אלקואטל
קטצ'אלקואטל הוא האל המיטיב שברא את האדם והביא מזון לברואים. הוא האל שסימנו נחש הנוצות ויש האומרים שהוא אל ההוויה הכפולה החי בארץ האדום והשחור (ארץ החיים והמוות).
קטצ'אלקואטל היה אמור לחזור, בהתאם לאמונה האצטקית, בשנה שבה הגיע קורטס למרכז אמריקה ואמונה זו היתה אחת הסיבות לנצחונו על האצטקים, אבדן ממלכתם והשמדתם.
הזמן חוזר
לוח השנה של המאיה היה מורכב משני לוחות וימי השנה היו נקראים בשמות המתאימים לשני הלוחות, בדומה לגלגלי שיניים הסובבים האחד בתוך השני.
מחזור מלא עד להופעת יום בעל שם דומה היה 52 שנים. איצטגניני המאיה צפו בכוכבים, בכוכבי הלכת ובמערכת השמש ובהתאם לכך יכלו לקבוע את אורכי היום והשנה בדיוק רב אף מהלוח הגריגוריאני, דבר שהיה בעל חשיבות עליונה בריטואלים הדתיים שלהם. המאיה לא ראו את הזמן בווקטור נמשך אין סופי, אלא כמערכת מתגלגלת החוזרת על עצמה. הטבע הוא אוצר המתכלה עם הזמן, ואנחנו הטוענים שהעולם צועד קדימה עם הקידמה – האם אנחנו, בסופו של דבר, מוליכים אותו אחור ואכן הזמן חוזר?
הפסל מתאר את גלגל השנה סובב בתוך גלגל אחר המדמה נחש שזנבו בפיו – האורובורוס, המהווה סמל קדום למחזוריות הקיום ולתהליכים המחזוריים.
צ'יף
אחד הדימויים של שבטי האינדיאנים בעיני אנשי המערב הוא הצ'יף, מנהיג השבט עטור הנוצות. המיצב הוא מעין מצבת זיכרון לאינדיאנים שנכחדו כאות אזהרה למצב המסוכן שבו נמצאים האוצרות הטבעיים בעולם.
עמוד, גזע אורן צבוע באדום עליו סימני גרזן צרובים בשחור. בהתאם לאמונת המאיה הזיכרון הקולקטיבי נרשם בדיו האדום והשחור שהם סמל לזריחה ולשקיעה, לחיים ולמוות – כי בין שני הצבעים האלה קיים העולם כולו.
הגרזן ששימש את האינדיאנים לצייד ולמלחמה על הקיום משמש גם לכריתת היערות אשר תביא כיליון על כדור הארץ.
המוהיקני האחרון
הדימוי של האינדיאנים בעיני המערב השתרש ללא קשר לתרבות האינדיאנית האמיתית, אלא על פי מסרים שציירו אירופאים כדוגמת הסופר הגרמני קרל מאי אשר לא ביקר ב"מערב הפרוע" מימיו. צמד המילים של שם ספרו של הסופר האמריקאי ג'יימס פנימור קופר – אשר כתב על חיי האינדיאנים על פי סיפורים ששמע – "המוהיקני האחרון", הפכו להגדרה של כל חי העומד על סף הכחדה.
במיצב, המוהיקני האחרון אינו נוכח. הוא מתואר כמי שתקע חניתו, תלה על קולב את נזר הנוצות שעיטר את ראשו והלך.
שירת הרוח
הנשר והנחש מתארים את מרחב העולם של האינדיאנים שביניהם זורמת הרוח שהיא נשימת העולם, היא גם הזרימה בין האדם לטבע. בדומה לכך גם נשימת האדם היא אלמנט רעיוני הקושר אותו לטבע. האינדיאנים מאמינים כי כשהאדם מת, נשימתו (הרוח) נובלת.
בעברית, למילה "רוח" מספר משמעויות: הן של זרימת האויר והן של המהות שמעבר לגוף – הנשמה. כמו כן, הרוח משמעותה גם מהויות אחרות הקשורות ללא מודע.
בתרבות האינדיאנית לכל אדם יש רוח מגנה בדמות חיה, נשמה מקבילה לנשמתו. כשאדם סובל, סובלת גם רוחו המגנה ולהיפך. כשהרוח המגנה סובלת גם האדם סובל. כך קיים הקשר הבלתי אמצעי בין האדם והחיה. האינדיאנים האמינו כי האדם הוא חלק מהטבע ואין לו זכויות על ברואים אחרים – הוא רק אחד מהם והם שווים לו.
אנשי התירס
מאחר שהזמן חוזר, על פי אמונת המאיה, גם הבריאה חוזרת, העולם נהרס ונבנה מחדש על ידי האלים.בכל עידן האדם נברא מחדש ובכל פעם מנסים האלים לבנותו מחומרים אחרים, על מנת לברוא אדם שימצא חן בעיניהם ואשר יוכל להביא את מזונם. כיום אנו נמצאים בעידן האדם שנברא מעיסת תירס ולכן המאיה קוראים לעצמם "אנשי התירס". לתירס ארבעה צבעים: שחור, אדום צהוב ולבן – בדומה לגזעים האנושיים.
על פי המחקרים, ממלכות המאיה נכחדו לא במלחמות אלא בגלל ברוא היערות לצורך גידול המזון ובעיקר התירס.
העידן הנוכחי על פי לוח השנה של המאיה, עומד להסתיים בשנת 2012. כלומר, עומד להיהרס וייברא מחדש. המיצב מציג קבוצה של מוטות אבן מעוטרים, מהם שני מוטות בצבע אדמדם מעוטרים כתירס. המוטות מוצבים על גבי רצפה מכוסה בעלי אורן, כמטאפורה לקהל מתפלל במקדשים או בכנסיות המכוסות עד היום בעלי אורן.
משחק הכדור
בממלכות המאיה היה נהוג משחק הכדור – משחק גלדיאטורים המשוחק באמצעות כדור גומי כבד אשר המנצח בו זוכה בחיים והמפסיד – במוות.
המיצב מתאר נדנדה עשוה מגזעי עץ שעליה מוצבים שני חצאי כדור מאבן המסמלים את כדור הארץ ואת האיזון העדין שבו הוא נמצא.
בתרבות האינדיאנית לא ראו את הטוב הנאבק ברע במטרה לנצחו, הרע הוא חלק מהחיים, כמו החשיכה ויש צורך באיזון עדין בין כל הדברים על מנת שהעולם ימשיך להתקיים.
תרבות המערב, המודדת רק את היתרונות שבצמיחה הכלכלית, מרוקנת את משאבי הטבע, מזהמת את את כדור הארץ ואינה עושה את חשבון העלות והנזקים שנגרמים, צריכה לעבור לחשיבה אחרת של חלוקת המשאבים באיזון עדין.
את נדנדת העץ חוצה, מעין רשת משחק כדור עף, שבה שזורות נוצות כמטאפורה לציפורים וכסמל לזנים נכחדים במעופם לעבר המערב (מוות).
על העץ חקוקים סימני עור היגואר כמחווה לסופר חוזה לואיס בורחס בסיפורו "כתב האל" הכלול בספרו "האלף". סימנים אלו הם המילה הסודית להצלת העולם אשר לא תאמר לעולם – על כן דינו כיליון והוא לא יינצל.
דיבור אבן : הפסלים של אבי שפרבר, התבוננות אישית
פסלי האבן היפים של אבי שפרבר אינם מוגבלים לסמלים ולפרשנות של האמן. אמנות במונחים הבסיסיים שלה הינה שילוב של היחיד (האמן), היקום (היצירה) והמשמעות שניתנה על ידי הצופה. אני בוחן כאן את העבודות של שפרבר בצורה פחות מוגבלת ופחות פולמוסית ויותר אוניברסלית מהאמן עצמו.
פיסול, מעל הכל, הוא אמנות התלויה בחומר, בפסל. החומר נושא עמו מסר ועצם בחירת החומר מגדירה את משמעותו. אבן מדברת בעד עצמה, אין חומר יותר בסיסי להתבטאות האדם ויותר אוניברסלי בכל תולדות קיומו. בראשית, האבן שימשה כחומר ליצירת כלים עשויים במו ידי האדם ואשר הביאו אותנו להיות האדם שאנחנו, לאחר מכן כמחסה ולבסוף כמרקם למימוש הרוחניות בממד הפיזי.
אבן מדברת בעוצמה עם הקול השקט של החיפוש הדתי במשך דורות רבים מ"ונוס מוילנדורף" פסל הפוריות בן 25,000 שנה לאריות הכנעניים בחצור, מסטונהנג' ועד לראשים הגדולים באיי הפסחא, מהאלים היוונים והרומאיים ועד לאב הכנסייה עצמו – פטרוס, שפירוש שמו הוא אבן – אבן שנצחיותה הפכה לחומר שבו האדם בחר לחרוט את מסעו הרוחני. תופעה זו בולטת במיוחד אצל הילידים בדרום אמריקה, בני האינקה והאצטקים שכתבו וחרטו את אליליהם על עיטורי המקדשים.
שפרבר בחר כראוי, באבן, על מנת לבטא את המסר האוניברסלי החבוי בסמלים המגולפים. הם שייכים לעולמנו לא פחות מאשר לעולם האינדיאני הצפון-אמריקאי או לילידים אחרים. הרי כולנו היינו ילידים פעם. אלה הם סמלים כלליים של האדם בטרם היותו חקלאי, אשר נגזרו מהטבע וקיימים בכל התרבויות. זו תרבותנו, כפי שחלקנו בעבר הרחוק, ולמרות מרחק הזמן מאז ועד ימינו, הד הסמלים הללו מגיע אלינו, אל התרבות המערבית העכשווית. דימויים וערכים אלו נעוצים עמוק בתוך התת-מודע התרבותי ובאינסטינקטים הפיסיים שלנו, גם אם אנחנו מחליטים להתעלם מהם.
כך, בשקט, כמו לאבן עצמה, אנחנו מתייחסים אל עבודותיו של שפרבר בידיעה ובנוסטלגיה, נזכרים בעולם, שבו אנחנו חיינו בהרמוניה עם הסביבה. היום הפסלים מזכירים לנו את עברנו הרחוק – הסמלים הטבועים בהם שייכים לאינדיאנים – אך הם מסומנים גם בגילופים הקדמוניים על קירות מערות לאסקו בצרפת מלפני כ-30,000 שנה.
יופיים של הסמלים ברור והמסר שהם מעבירים הוא ציווי שכולנו מודעים לו, גם אם אנחנו בוחרים להתפעל מהצורה הפיסולית בלבד ולהתעלם מהחומר. שפרבר בחר את האינדיאנים כנושא, אבל הסמלים שלו הרבה יותר אוניברסליים. הרס התרבויות האינדיאניות ידוע לכולנו היום, אך חוסר הכבוד המתמשך שלנו כלפי תרבויות מקומיות משקף את ניתוקנו מהעולם הטבעי שהדיו נשארים "חקוקים באבן" (של שפרבר) ושאל קורבנותיו אנחנו מצטרפים.
מייקל שטרנברג, מנכ"ל כח השלום הבינלאומי