"חברון כמשל" בית האמנים חיפה, 1999 - אוצר: צביקה ישראל

חברון כמשל

בגלל החומרים הטעונים, כמו אבן חברון וחרצני זיתים, יש שיראו בה תערוכת מחאה או תערוכה פוליטית, אבל זהו רק מבט עצוב על החיים ועל מה שקורה לנו , אלו געגועים נוסטלגיים אל מה שהיינו ואכזבה מתהליכים שהביאונו עד כאן.

חברון- הרואיקה ישראלית, בה התישב אברהם אבינו וחי בדו-קיום עם החיתים ובה החל דוד המלך את מלכותו על ישראל, היא כיום סמל לניגודים וקונפליקטים מלווים באובדן ערכים, בבואה לחיים בארץ בעידן הפוסטמודרניזם, בו הכל מותר.

לפסלים משמעויות שונות – הם יוצרים אסוציאציות חיוביות ושליליות המהוות ביטוי למצב הלאומי בקו הנמשך בין חזון לאכזבה באוירה דחוסה של עבר ועתיד.

הפסלים מציגים אלמנטים הקשורים ביניהם באופן ישיר או עקיף ויחד עם החומרים, חומרי המזרח התיכון (אבן חברון, שיש טורקי, שיש יוני, חרצני זיתים) משקפים מבט על עצמנו.

אבי שפרבר

"חברון כמשל" – בית האמנים חיפה, 1999

התערוכה "חברון כמשל" מבחינתו של אבי שפרבר, ישראלי, אמן ויוצר, הצופה אל ההוויה הקיימת בישראל  כשנה לפני תום  המילניום, מהווה מסמך ביקורתי עצוב על המצב הפוליטי החברתי שאליו נקלענו ושאליו הגענו באותה העת. העיר חברון מהווה, לדבריו, הרואיקה ישראלית, שבה התיישב אברהם אבינו וחי בדו קיום עם החיתים ובה החל דויד המלך את מלכותו על ישראל, בעוד כיום הפכה סמל לניגודים ולקונפליקטים מלווים באובדן ערכים, בבואה לחיים בעידן הפוסטמודרניזם, שבו הכל מותר…".

סדרה של פסלים דרמטיים היוצרים מרקם עלום של דימויים קשים וסמליים. לפסלים, על פי שפרבר, משמעויות שונות היוצרות אסוציאציות חיוביות ושליליות המהוות ביטוי למצב הלאומי ב"קו הנמשך בין חזון לאכזבה באווירה דחוסה של עבר ועתיד". הבחירה במדיום של פיסול באבן, המנציח את המצב והמותיר עדות לשנים רבות, יוצרת מעין אנדרטה מאסיבית קיימת של תסכול ומעוררת פליאה והערכה בלבו של כל הצופה בה. הסמלים שבהם בוחר שפרבר להמחיש את תחושותיו ברורים ונהירים לכל צופיו. קיימת הרגשה, כי עצם תצוגת פסלי אבן סמליים ו"ברורים" במשמעותם מעצימה עוד הרבה יותר את משמעותו של המצב. זוהי מעין יצירת ארכיאולוגיה חדשה, מעין "אות לבאות". השימוש בחומרי המקום- אבן חברון, שיש טורקי, חרצני זיתים – מעניק לסדרה נופך מקומי המעיק עוד יותר על תחושותיו של הצופה ביצירות.

אבי שפרבר מציג בסדרה זו תערוכה נבואית ראשונה בסדרה, שעם השנים תלך ותחריף, תעמיק בדיון בנושאים החברתיים. השילוב שהוא עושה באבן מאסיבית עם חרצני זיתים יוצר מרקם אמנותי מקורי, חידש ומרתק, המשלב סימנים המשתייכים ומשתלבים בין הדומים לחי, בין הקיים לנעלם. דימויי סמליו מעניינים ביותר וחלקם מנתצים מיתוסים קיימים. כזה הינו פסל היונה ("הבטחתם יונה") שמוטת הכנף, השכובה על גחונה ומעוררת חמלה וצער, פסל "הדו-קיום" המציג פסלים בשחור ולבן המוצבים על מקבץ של חרצני זיתים – סמל משותף לנו ולשכנינו. פסל נוסף, "זיכרון תרועה", מראה ומצטט סמלים מעולם המסורת המשמשים למטרות פרקטיות חדשות רחוקות ממטרתם הייעודית המקורית, או "פסל ההתנחלות" המראה בסרקזם אבן ענקית מחורצת המחוברת ומנוידת ממקומה הטבעי למקום מלאכותי חדש. הפסל "מלאך" המולבן מהווה תזכורת והתראה כפל משמעותית. מצד אחד זוהי דמות הרומזת לעולמות רחוקים המפקחים על ההוויה האנושית מלמעלה. מצד אחד זוהי דמות לבנה, טהורה ונקייה, סמל לסובלנות ולהבנה בין העמים. כך או כך, תערוכתו של אבי שפרבר מעניקה, מעבר לחוויה האסתטית הקשורה ביופיים ובעוצמתם של הפסלים, גם כמה הרהורים עמוקים הקשורים בארץ ישראל, בחומריה הטבעיים ובאירועיה החברתיים – אלה שישפיעו על עתידנו המשותף.

צביקה ישראל