"פיתוי" – המשכן לאמנות חולון 2007 - אוצר: דורון פולק

בהתאם למסורת ההתייחסות היצירתית שלו לסיפורים מיתיים ואלגוריים מוקדמים מציג אבי שפרבר את גרסתו האישית לסיפור הפיתוי בגן העדן. פסליו עוסקים במשמעות הדואליות הקשורה בעצם ההשתתפות במעשה הפיתוי, שהוביל לטעימה של האדם הראשון מהפרי האסור בעץ הדעת. השימוש בהעזה, בחציית הקווים, ביציאה מהמסגרת המותרת, מזכיר מאד את מלאכתו של האמן היוצר, המבקש לא אחת, להתעמת עם האסור, עם האחר והחריג, עם הקיצוני והמתגרה.
אודי רוזנווין – אוצר האמנות של בית האופרה בתל-אביב, כותב על תערוכתו של אבי שפרבר, שהוצגה ב"משכן לאמנות בית מאירוב" בחולון: "המיצב פיתוי בא להציג את תחושות ההתלבטות והדואליות שבמעשה הפיתוי באמצעות סמלים מתוך סיפור הפיתוי התנ"כי. הנחש, אדם וחווה לא הסתפקו בכל היש וביקשו לקחת מהמעט שלא היה להם, בבחינת "מים גנבים ימתקו".
פסליו של אבי שפרבר מביאים אינטרפרטציה מאד אישית ופיסולית למעשה הפיתוי. פסל הנחש המתפתל מעלה מעלה מסמל אלמנט פאלי פרובוקטיבי המקצין את מהותו של החטא. המאזניים מדגישים את האבסורד בשימוש בפרי התפוח הסמלי – הפרי התמים, העגול והמתוק, כפרי האסור לו לאדם, פרי שהעביר אותו, בסופו של דבר, מעולם התמימות הטוטלי וחסר הרשע אל העולם הנוכחי רב האכזריות. המאזניים מציגים את הדילמה האוניברסאלית הנעוצה בסכנה בחציית הקווים. פסל הדואליות ממחיש התעסקות עצמית בפרופיל האישי של האמן ובנוכחותו המתמדת כפלת המשמעות בין החיים האמיתיים לחיי היצירה האמנותית. בתערוכה מתקיים השילוב המתמיד באמנותו של אבי שפרבר בין האבן לבין המתכת. חזקה במיוחד, הנה סדרת פסלי העקבות, המנכיחה ומנציחה את שביל ההעזה האישית של האדם ההולך בדרך כל דרך, שביל – חסר גבולות וסוף, סיזיפי, במידה מסוימת, רלוונטי ומשמעותי לגבי כולנו, הצופים, בתוך עולמנו אנו.

אוצר דורון פולק

פיתוי

הגדרת המילה פיתוי, על פי מילון אבן שושן, היא שידול, הסתה, השפעה על מישהו כי יעשה דבר מה שלא היה רוצה לעשותו.
על פי אנציקלופדיית ויקיפדיה פיתוי הוא שידול, השאה או הסתה של אדם לבצע דבר מה אסור או לא רצוי. הדבר עשוי להיות אסור או לא רצוי לאדם עצמו או לאנשים אחרים והאיסור המוטל על ביצוע הדבר קשור בדרך כלל בחוקים, נהגים חברתיים או טעמים רגשיים.
ישנם שני סוגים עיקריים של פיתוי: פסיבי ואקטיבי. בפיתוי פסיבי נמצא אדם במצב בו הוא מודע למושא הפיתוי והפיתוי מתקיים בעיקר מכח הנעה נפשית פנימית של המפותה לבצע הפעולה הלא רצויה.
פיתוי אקטיבי קיים כאשר ההשאה או השידול לבצע פעולה מסויימת באים מאדם אחר או מופעלים באופן אקטיבי. כאן, השידול בא בעיקרו מבחוץ, ומנסה להפעיל או לשנות מנגנונים פנימיים אצל המפותה. במהלך הפיתוי המפותה חש בתהליכים פנימיים הגורמים לו להתלבטות עזה והתפתלות נפשית. התהליך כולו מאופיין בשניות של כן ולא, של נימוקים בעד ונגד ופסיחה על שני הסעיפים.
בחיים המודרנים אנו שואפים לעולם פשוט להבנה, להאמין שאנו שולטים בגורלנו ובחלומותינו ולחלום על חתונה ובית עם גינה בפרברים עם שני ילדים וכלב, אנו רוצים את השקט הנפשי ולהאמין שכך היינו מעולם. אך לצערנו, העולם המודרני מלא בריגושים המבוססים על פיתוי בפרסום, במסחר, בכלכלה ובאפשרויות הבחירה בכל נושא. הפיתויים, הלבטים והשניות קיימים איתנו ובתוכנו והסביר זאת הרמב"ם כי לפני החטא, לפני שאכל האדם מעץ הדעת טוב ורע הוא ראה בבהירות את עולמו והבחין באופן ברור ומוחלט בין שקר ואמת אולם לאחר שנכנס לעולם של טוב ורע שאינם הגדרות שכליות אלא דברים שבהסכמה אין עוד אמת ושקר אובייקטיביים. היצר שהוכנס אל נפשו פנימה משפיע על קביעת האמת שלו (הסוביקטיבית). האמת האוביקטיבית יכולה להשתנות והלבטים והשניות ממשיכים להתקיים.
המיצב מנסה לתאר את תחושת הפיתוי, ההתלבטות והשניות באמצעות סמלים מתוך סיפור הפיתוי הראשון כאשר הנחש מפתה את האישה לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע. האישה מזכירה את איסורו של אלוהים לאכול מפרי העץ בתוך הגן משום שאכילתו תביא את המוות. הנחש מרגיע אותה ואומר לא מות תמותון אלא תהיו "כאלוהים יודעי טוב ורע". האישה רואה כי העץ "תאווה הוא לעיניים ונחמד להשכיל" ואינה יכולה לעמוד בפיתוי ונותנת גם לאדם שאינו חושב אלא ממהר לאכול מהפרי.
לסיפור הפיתוי הראשון פרשנויות רבות הדנות בסוגיית הפיתוי, החטא ועונשו ומהות האדם, האישה והנחש. להלן אחדות מהפרשנויות היהודיות:
על פי הפרשנות, הנחש מפתה את האישה לחטא בחטא האכילה אולם חטא האכילה כרוך גם בחטא התאווה והתאווה העיקרית בגופו של האדם היא תאוות המשגל. אפשר להסביר זאת גם בשמו של עץ הדעת טוב ורע כאשר בעברית למילה דעת משמעות של מודעות אך גם משתמשים בביטוי לדעת אישה במובן של משגל. אכן הנחש שהיה ערום מכל חיית השדה פתלתל ומפותל בכל דרכיו פיתה בלשונו החלקלקה את האישה לעשות מעשים בניגוד לצו האלוהים הוא התאווה אל האישה ולאחר שהחטיא אותה והיא טעמה מהעץ שהיה טוב למאכל ותאווה לעיניים ראתה את אדם ונתנה גם לו לאכול.
חטאו של אדם לא היה רק באכילה אלא גם בחפזונו למימוש תאוותו באופן מיידי.
אלו לא היו החטאים היחידים של הנחש על פי הפרשנות בגמרא. בנוסף להיותו מחטיא באכילה מעץ הדעת הוא חטא גם בחטא הגאוה. על כך, למדים מתוך עונשו מאחר ונענש ב"ארור אתה מכל חיית השדה" למדים כי לפני כן היה מלך החיות ומתוך "על גחונך תלך" למדים כי לפני כן היה הולך זקוף.
הנחש נענש מאחר ולא היה עניו כמלך החיות ורצה להיות מלך העולם כלאמור להשתוות לאלוהים ע"י עבירה על איסור מפורש של אלוהים. חוה שהודתה "הנחש השיאני", במשמעות של גרם לה להתנשא, וגם אדם שפותה על ידה נדבקו בחטא הגאוה בכך שעברו על איסור מפורש של אלוהים ולא התאפקו. בחוסר יכולתם לעמוד בפיתוי הם התנשאו והחשיבו עצמם חכמים מאלוהים.
הנחש במעשה הפיתוי הביא גם את המוות לעולם בסותרו את דברי אלוהים לאדם "כי ביום אוכלך ממנו מות תומת". גם הנחש וגם אדם והאישה לא הסתפקו בכל היש הרב שניתן להם ובקשו לקחת מהמעט שלא היה להם בבחינת מים גנובים ימתקו.
היהדות מקיימת את המאבק היום יומי בפיתויים כאשר היא רואה את מטרת מתן נשמת חיים לאדם בצורך לזכך אותו זיכוך של ממש ולהרימו משפל מדרגתו החומרית ע"י התגברות על תכונותיו הארציות כמו התאווה, הגאווה והחיפזון.
כך אנו נידונים למאבק סיזיפי בפיתויים לאורך כל חיינו, מאבק המאופיין כאמור בשניות ופסיחה מתמדת על שני הסעיפים.
המיצב דן בהתפתלות והשניות שבפיתוי באמצעות מוטיבים פיסוליים מתוך הפיתוי הראשון. במרכזו עץ הדעת המופיע במתכונת של מאזניים כביטוי לשקילה האינסופית של השיקולים בעד ונגד עשיית המעשה האסור, פנים דו כיווניות כביטוי לשניות ופסלי נחש המבטאים נפתולים ולבטים בתהליך הפיתוי.
המיצב מוצג בשתי שפות פיסוליות שגם הן מיצגות את מימד השניות.
בחלל הגלריה פוזר ריח וניל.

אבי שפרבר