אבי שפרבר / לפסל מתוך אהבה
סדרת היצירות החדשות של אבי שפרבר המוצגת לראשונה בתיאטרון ירושלים עוסקת בנושא האהבה ומוקדשת לבת זוגו לאה שהלכה לעולמה בטרם עת. פיוטיות חוצת גבולות, כישרון רומנטי ומיומנות מקצועית ראויה להערכה מאפיינים את הפסלים, המשלבים בתוכם עוצמה מסיבית של אבן עם סיתות דרמטי מרגש ביד האמן.
האהבה, על פי יאספיס, המצוטט במאמרו של אבי שפרבר לקראת פתיחת התערוכה מוגדרת כ"מציאות חסרת שחר, מובנת מאליה, של התודעה המוחלטת". הגדרה זו מסבירה את החלטתו של האמן להקדיש את הפרויקט האמנותי הנוכחי לתיאור תחושותיו היומיומיות המלוות את חייו, ולחוויות הזיכרון שבתוכו הוא נתון.
התוצאה היא סדרת עבודות מרגשת הלוכדת את עינו של הצופה ומזמינה אותו להתבונן ואפילו לגעת ולחוש בעוצמתן הפיזית אך גם הרוחנית של היצירות. כל פסל מייצג תחושה, סמל ורעיון המסמלים חוליה מממערכת היחסים הממושכת של בני הזוג במשך 50 שנה. הפסלים האלגוריים מייצגים עבודת קודש של היוצר ודבקות במטרה, מהווים מעין תרגום של המראות הויזואליים האישים והאינטימיים הלקוחים ממגרות הנפש של אבי שפרבר והוצאתם אל העולם.
גן הפסלים המיתולוגי במוזיאון ישראל בירושלים כולל בתוכו את הפסלים "אהבה" של רוברט אינדיאנה ואת פסל "החוליות" של הנרי מור. יש סמליות מסוימת ב"תוספת" החדשה שמביא אבי שפרבר בימים אלה בנושא האהבה והחוליות לבירה ירושלים. סדרת פסלי צמדים חבוקים זה בזה ועשויים מאבן, עיגולי אנרגיה עוצמתיים ובעלי מסה המנציחים אהבת נצח. כאלה הם פסלי ה"אוטופיה הרומנטית", "שנים שהם אחד" וה"קשר המאולץ". הקשר הישיר והחיבור הפנימי האמיתי והכנה בין בני הזוג מסומל בפסלים אלה וממחיש אותם בצורה הברורה ביותר.
פסלים אחרים של שפרבר מחזירים אותנו אל הקו הרגיש של שפת הגוף והמגע האישי והבלתי אמצעי שהוא מעניק לכל פסליו מזה שנים. עבודותיו של אבי שפרבר מאופיינות בחיבור בין הבחירה המדויקת בסוגה של האבן והחומרים המלאכותיים המתקשרים אליה ובסיתות הפיזי שהוא מבצע בהם בידיו מחדיר לתוכם כוחות אנרגטיים חזקים. הוא בוחר בסמלים מיתיים מקובלים כמו תפוח אכול המונח לצד צדפה, יוצר דימויים של צמחים אורגניים ופרחים ועלי כותרת, שנפתחו לעולם ומונצחים פעורי לב לעולם. בכל פסליו המתקשרים לחיבור בין זכר לנקבה, בין עצמו וגבריותו לזוגתו ונשיותה –בכל אלה הוא משתמש במוטיבים פיסוליים רומנטיים אירוטיים פיוטיים. בכל אלה הוא מקיים דיאלוג עלום עם יצירות הפרחים של האמנים מייפלטורפ וג'ורג'יה אוקיף.
האהבה האינסופית שמפסל אבי שפרבר וממחישה את הזיכרון הטבוע בתוכו מקבלת משמעות בפסל דמוי המספר שמונה, הסמל לתנועה האינסופית. בפסל מתוזכרת צמתה של לאה אשתו והחריטות דמויות השריטות האנושיות המאפינות את היצירה רק מגבירות את תחושת האמת והגעגוע. דמויותיהם של נרקיסוס, המיוצג בעבודה הכל כך נשית,ואגינלית ואירוטית "נרקיס", ושל האדם הסדוק, שליבו נחצה ואור תמיד עובר בתוכו – מהוות את השיא בתערוכה. אל אלה מצטרפת העבודה המרשימה "כי סערת עלי" בהשראת אלתרמן, שמשאירה את חותמה של התערוכה על קהל הצופים.
דורון פולק / אוצר התערוכה
מה זאת אהבה?
מה זאת אהבה ? רבים ניסו למצוא תשובה לשאלה זו, אך טרם נמצאה לה תשובה חד משמעית.
אנציקלופדית ויקיפדיה מגדירה אהבה כקבוצת רגשות וחוויות הקשורות לתחושה של חיבה עזה ו/או אחדות עמוקה כלפי ישות כלשהי.
אנו מבטאים אהבה לאדם, לבעל חיים, לצמחים, לאידאה, לחפץ. אנו מסווגים אהבה כאהבה רומנטית, אהבה הורית, אהבה עצמית, אהבת אדם, אהבת האל וכו'.
בעצם קשה להגדיר אהבה כי היא חמקמקה וקשה לתפיסה. כפי שטען הפילוסוף קרל יאספרס :
"האהבה היא בלתי נתפסת מכיוון שהיא מציאות חסרת שחר ומובנת מאליה של התודעה המוחלטת".
למרות הקושי בהגדרת האהבה הנושא סיקרן ומשך פילוסופים, מדענים, פסיכולוגים, סוציולוגים בכל הדורות לחקור ולנסות לגלות את סוד מהותה. התוצאה היא אין ספור תאוריות שאולי בכל אחת מהן יש משהו מהאמת, אך נראה שלא נמצאה ולו תאוריה אחת המבטאת בשלמות ובדיוק את מהות האהבה.
אפלטון בחוסר יכולתו להבין את האידאה של גבר ואישה והמשיכה ביניהם קרא לאהבה "שיגעון האלים".
מדענים נתנו הסברים בהיבטים ביולוגיים וכימיים לדחף התשוקה והרצון להתקשרות על בסיס מגוון והרכב החומרים הזורמים בגוף ובעיקר למוח ויחסם לגנים כמקורות לדחף להתרבות העומד בבסיס האהבה.
חוקרי האבולוציה כמו האנתרופולוגית הלן פישר טענו שהאבולוציה דחפה אל הקשר הקבוע בין שני המינים והאהבה התפתחה ככלי לבחירת בן הזוג.
חוקר ההתנהגות אירנאוס אייבל איבספלד טען לעומתה שלידתה של האהבה נבעה מהקשר בין אמהות לילדים.
הלן פישר עשתה ניסיון לקבוע את מרכיבי האהבה: תשוקה, משיכה, התקשרות. אך האם חיבור שלושת המרכיבים הללו זו האהבה ?. כשמנתחים את המרכיבים הללו מבחינה כימית מגיעים למילים כמו פרומונים, דופמין, אנדרוסטנון, טסטוסטורון, הורמונים, פנילאציל אמין ועוד, המנטרלים את טעם האהבה.
כנראה שיש משהו בניתוח הזה, אך מסתבר שהכימיה אינה נותנת הסבר מלא לאהבה, כי האהבה אינה תחושה, היא משהו מעבר לכך, היא רגש. רגש מופיע כאשר תחושות יוצרות דימויים.
אריך פרום בספרו: אמנות האהבה קבע כי התשוקה לאיחוד בין המינים הוא הכח החזק ביותר המפעם באדם. הוא תוצאה של הכרה שהגיעו אליה אדם וחוה לאחר שאכלו מהתפוח כי הם מינים נפרדים ושונים, מה שהביא לתשוקה הגדולה, לאיחוד, על מנת למנוע את פחד הנפרדות. הוא קבע כי אופיה של האהבה מכל הסוגים ניכר בכך שהיא כוללת את היסודות: נתינה, דאגה, אחריות, מתן כבוד וידיעה.
מבחינת אריק פרום האהבה היא קודם כל נתינה לא קבלה .הנתינה היא הביטוי הנעלה ביותר ליכולת ולכח. הנתינה היא הכח המוליד אהבה.
הידיעה לעומת זאת היא התאוות בעל כורחנו, לרדת לשורש סודה של הנפש האהובה לתוך הגרעין הפנימי שהוא "הוא" המהות. האהבה היא חדירה פעילה של הנפש לתוך נפש אחרת שבה באה תשוקת הדעת על סיפוקה באמצעות איחוד. הידיעה היא היכולת להכיר את כל הניואנסים, השינויים, ההתנהגות והרגשות של בן הזוג וכך להגיע אל האיחוד.
במעשה האהבה ,נתינת העצמי במעשה החדירה לתוך הזולת, אני מגלה את עצמי מגלה את שנינו מגלה את האדם. המעשה הזה חורג מתחום המחשבה, חורג מתחום המילים זו צלילה לתוך חווית האיחוד.
עדין שטיינזלץ בספרו נשים בתנ"ך, מציין כי חכמי התלמוד החזיקו בהשקפה מעט אחרת. בניגוד לחיות ש'""זכר ונקבה ברא אותם". האדם נברא כאחד המכיל בגוף אחד זכר ונקבה ובריאת חווה מהצלע אינה אלא צלע אחת, כלומר, צד אחד של גוף אחד. מאז חלוקת הגוף לגבר ואישה שני החלקים שואפים להגיע לאיחוד מחודש. אין כאן משיכה לצורך רביה כפי שקיימת בחיות, אלא משיכה לצורך איחוד.
לפי תורת הזן, מעשה האהבה, הנתינה והקבלה הינם היינו הך. כל אחד מבני הזוג נמצא בתוך משנהו והאבחנה בין נתינה וקבלה נעשות חסרות משמעות.
חליל ג'ובראן מדגים את הנתינה והקבלה במשיכת הדבורה לפרח שהוא לה מקור חיים, ואילו לפרח הדבורה היא שליחת האהבה. לשניים אלו שאיבת העונג והענקתו ההדדית הן צורך והתרוממות הרוח כאחד.
הפילוסוף הצרפתי פול-מישל פוקו ניסה לבדוק איך החברה קובעת את הדימויים שלנו על מיניות ומה אנו מבינים במונחים של תשוקה וארוטיקה. הוא קבע שאנו מה שאנו מאמינים שאנחנו ומה שאנו מאמינים שאנחנו תלוי במידה רבה בחברה שבה אנו קיימים. כלומר על פי פוקו האהבה אינה קיימת כלל אלא תפיסות חברתיות שונות מאוד שלה.
בהתאם לכך דימויי האהבה שלנו אינם עניינים ביוכימיים אלא חברתיים, האהבה הרומנטית, הדימוי השולט כיום באהבה הינה מודל אחד מרבים.
הרומנטיקה היא הרעיון להכניס את ההתאהבות הארעית אל תוך מסגרת נצח האהבה. רעיון שהיה מהפכני בכך שהעמיד את התשוקה מעל שאלת המעמדות וגרס כי הזכות לאושר ואהבה קימת לכל אחד ובכל מקום.
רק במהלך המאה ה-20 נוצר מיזוג של רעיון הנישואים מאהבה עם רעיון המשפחה הגרעינית והאהבה הפכה בתקופתנו להכרחית להגשמה העצמית שלנו באמצעות הזולת.
לטענת פוקו עם התרחבות השימוש באינטרנט הוא הפך לשדה אהבה בעל יחודיות ודוקא האינטרנט הסופר מודרני נראה כמשמר את האהבה הרומנטית.
אהרון בן זאב, בספרו אהבה ברשת, לעומת זאת, טוען כי האינטרנט שינה באופן דרמטי את התחום הרומנטי ותהליך זה אף יואץ בעתיד. באינטרנט קיימת גמישות רומנטית בעיקר בהקשר של בלעדיות רומנטית. קשה להימנע לחלוטין מהמגוון הכביר של האפשרויות הזמינות והמפתות. כאשר ניתן ליצור קשר עם גולשים רבים, יהיה קשה יותר להשיג את היתרונות הרגשיים של מסגרת רומנטית יציבה. העתיד צופן, באמצעות רשת האינטרנט, מערכות יחסים של סדום ועמורה בדומה לחיות ומה יהיה על האהבה?
הסוציולוגית אוה אילוז בסיפרה האוטופיה הרומנטית גורסת כי האהבה הרומנטית אינה הנושא המרכזי בתרבות ימינו אלא ענף תרבותי מבחינה כלכלית שבו הומרה הכלכלה בתרבות והתרבות בעולם מוצרי הצריכה הארעי והחולף. האהבה הרומנטית במקום שתשמש מקום מפלט משוק הצריכה נוהגת כשותפה לקפיטליזם. האהבה התמזגה בשוק ההמונים ובתרבות תקשורת ההמונים.
המכונית סיפקה פרטיות והחליפה את חדר האורחים כמקום החיזור. הקשר בין הרומנטיקה למכונית קיבל משמעות מיוחדת עם התפתחות תרבות הדרייב אין.
המכונית, הפרסום והקולנוע פיתחו וקידמו את חזון האהבה כאוטופיה, כלומר מסחור האהבה, על מנת להגיע לנישואין מרגשים ורומנטיים לנצח בתנאי שבני הזוג ייקחו חלק בתרבות הפנאי. האתיקה הרומנטית תואמת את האמונה הקפיטליסטית שיש להעריך יחסים באמצעות לוגיקה של רווח והפסד.
כוחה של האוטופיה הרומנטית טמון ביכולתה לאשר את ערכי הקפיטליזם ובו בזמן להפוך אותם לסמלים של פשטות ורגשנות טהורה. באוטופיה הרומנטית נעלם עולם המוצרים והמותרות החומרי ובמקומו מוצג שפע רוחני הפונה בתחכום לאוטנטיות, לחופש ולרגש טהור. הצרכנות נשענת על הדחף לריגוש.
ידיעת האדם מקבילה לידיעת האל. במיסטיקה שהיא תוצאה של המונותאיזם מוותרים על הניסיון לדעת את האלוהים בדרך המחשבה ומחליפים אותו בחווית האיחוד עם האל שאין בה עוד צורך בידיעה אודות האל.
אך מה עם אהבת האל אותנו ? יש גורסים כדוגמת הקתולים שזו אהבה מותנית בקיום מעשים וכללים אם נעבוד את האל בדרך מסוימת הוא יאהב אותנו, זו אהבה פטריארכלית. לעומתם הפרוטסטנטים טוענים כי את אהבת האל לא ניתן לקנות. היא חסד, זו אהבה מטריארכלית בדומה לאהבת אם לילד שהיא אהבה בלתי מותנית, היא אהבה מגוננת וחובקת כל ולכן אי אפשר לשלוט בה או לקנותה.
ומה באשר לאהבת אם ? הפסיכולוגית האבולוציונית עדה למפרט בספרה האבולוציה של האהבה, טוענת כי אהבת אם היא האהבה הראשונה שהופיעה עלי אדמות וזו גם האהבה הראשונה שאנו חווים בלידתנו. האהבה ההורית היא תחילתה של האבולוציה של האהבה. לטענתה, דם חם מוליד רגש חם והאמהות מצמידות את הילד לגוף כי הבסיס לאימהות הוא קרבה גופנית. הן מחזיקות את הילד בצד שמאל כנראה כדי שהילד ישמע את הלמות הלב. באתיופיה ממשילים את האהבה ההורית לאם היען, כאשר גוזלה מנסה לשבור את קליפת הביצה הקשה על מנת לצאת היא מסייעת לו במקורה הגדול.
הפילוסוף חוסה אורטגה איגסט בספרו מסות על אהבה, טוען כי התאהבות היא ארוע מיסטי שמטה את הזוית אל מול השמש (הגבר) החדשה. באהבה האישה מציעה לגבר בהזדמנות הנדירה,המאגית, להתיחס לישות אחרת, ללא סיבה לטענתו. האישה היא הכוח המניע את האהבה וגישת האישה, המשתנה במהלך הדורות, להעדפותיה בבחירת בן הזוג, משנה את ההיסטוריה.
אילה מלאך פינס בספרה: התאהבות מצטטת את הגדרתו של אלן ווטס: "התאהבות היא טרוף אלוהי הדומה לחויה רוחנית מיסטית היא משהו שמכה כמו רעם ביום בהיר".
בהמשך היא מונה את המשתנים המשפיעים על התאהבות: דמיון בעמדות, קירבה גאוגרפית, אופי ויופי, משיכה הדדית, סיפוק צרכים, עוררות גופנית רגשית, השפעות חברתיות, רמזים בקול, בעיניים, בתנועה ובעמידה, מוכנות לקשר, מסתורין.
התהליך המשלב את המרכיבים הללו הוא תהליך התאהבות ולו שני שלבים: התאהבות ואהבה. הסוציולוג האיטלקי פינצסקי אלברוני קבע כי התאהבות היא כמו המראה וטיסה מעל העננים. אהבה היא כמו נחיתה ועמידה יציבה על הקרקע. פרויד לעומתו אמר כי התאהבות היא התאחדות מחדש עם אוביקט האהבה הראשון, סביר שאובייקט זה הוא האם. אנו לא מתאהבים במקרה אלא מתוך שיקולים זהירים גם אם איננו מודעים לכך, הבחירה הרומנטית מושפעת מחויות ילדות.
מכאן אולי נגזרה ההגדרה "מפת האהבה" של חוקר המיניות ג'ון מאני. הוא טוען כי כבר זמן רב לפני שבחרנו בן זוג כבר פיתחנו לנו מפה נפשית, שבלונה של מעגלי מוח המכתיבה מה יעורר אותנו מינית ומה יניע אותנו להתאהב בזה ולא באחר.
לפי קרל גוסטב יונג בכל נפש מצויים האנימוס (הנפש הגברית) והאנימה (הנפש הנשית) והשילוב בין המרכיבים שלהם קובע את צרכי ההסתגלות אל בן המין השני ומאפשר את האהבה הרומנטית וההתקשרות בין המינים.
האהבה היא רגש שאינו כלה. היא עשויה מרגעים בעולם הפרטי. העולם הפרטי נוצר ברגע ההתאהבות כשאדם אחר הופך בעל משמעות או ברגעים של בדידות המתלווה לאבדן אהוב בנחשולי הזמן. במהלך האהבה, מהתאהבות ועד פרידה, קיימים רגעים רבים של תחושות רגשיות חזקות וכל אחד מרגעים אלו הוא רגע של ריגשה. האהבה מטפטפת כמו הטפטוף של כל רגע בזמן. בכל טיפה כזו אצורים זיכרונות ותחושות הרגע שעבר בחטף. לעיתים אנו כמהים לחזור אל זיכרון ישן, אל תחושת הרגע שהיה, להחזיר את טיפת הזמן שטפטפה ולקחה עימה את רגשות אותו הרגע.
לעומת ההתפעמות הרבה מההתאהבות עליה נכתבו אין ספור מאמרים, תוהה הסוציולוגית אווה אילוז במאמר "על חשיבותו של חשבון הנפש באהבה" כיצד בתרבותנו קימת שתיקה באשר לרגע המסתורי של הפסקת האהבה.
הפסקת האהבה יכולה לקרות כתהליך או כארוע המהווה ערעור פתאומי של תפיסתנו את האדם השני. להפסיק לאהוב פרושו להפסיק להאמין במי שאהובנו טען שהוא.
מה בדיוק קורה בקץ האהבה אפשר אולי לענות בהגדרתו של חוסה אורטגה איגסט כי ההתאהבות והמיסטיקה הן תופעות דומות וכי הפסקת האהבה היא כנראה תופעה דומה להן.
האנתרופולוגית הלן פישר בסיפרה אהבה ובגידה טוענת כי העין – לא הלב, לא איברי המין וגם לא המוח – היא האיבר הראשון של הרומנטיקה, כי המבט הוא המעורר בדרך כלל את החיוך האנושי.
בחתירה להתאהבות, החיזור נעשה תחילה באמצעות העיניים ותנועות הפנים ולאחר מכן תנוחות הגוף, הקולות ורק לאחר מכן המגע.
התאהבות היא מכלול של רגשות עזים הנעים מעלה ומטה, מלאים בתקוה ואי ודאות ממוקדים באדם אחר עד כדי ביטול כל דבר אחר הסובב אותך.
בניתוחיה את ההתנהגות האנושית הלן פישר מסבירה את האהבה והבחירה בבני זוג בהתפתחויות אבולוציוניות ובתהליכים כימיים במוח. היא מגדירה את האהבה כדבקות, האוהבים הם כמו מתמכרים להרואין והם צמודים ביניהם בקשר כימי.
גם הקינאה היא תולדה של מרכיבי האהבה. הברירה הטבעית פועלת לטובת מה שקרוי בפינו קינאה כי יצורים רכושניים זוכים להצלחה רבה יותר ברביה.
המשורר ג'ון דוידן קרא לקינאה: "הצהבת של הנפש" בעוד ויליאם שיקספיר הגדיר את הקינאה בין בני זוג כ"מפלצת ירוקת העין הלועגת להם ומבשרם היא ניזונה".
הקינאה הגובלת לעיתים בשינאה, אינה ההיפך מאהבה. בספרו מה זאת אהבה טוען הפסיכולוג יורם יובל כי הפחד מבגידה או נטישה עשוי להביא לשינאה, כי השינאה היא יחס אישי חם וחזק שבו לאדם השנוא יש משמעות עמוקה בנפשו של השונא והוא מרבה להרהר בו לעיתים גם ללא רצונו. אהבה ושינאה עשויות לדור זו לצד זו או להתחלף במהירות רבה.
מרסיאן בלוויס בספרה "קינאה" מסבירה כי אי אפשר לשלוט בקינאה, היא צצה ללא אזהרה וגורמת לאדם לפקפק בערכו ובקסמו. הקינאה קשורה לצורך של בני אדם לשלוט בנוף הנפשי של בני זוגם כאילו קיומם תלוי בכך. אדם קנאי הופך למהופנט, הוא לכוד מבלי יכולת להשתחרר.
ההסברים וניתוח האהבה למרכיביה מנקודות ההשקפה השונות, מחקו את המהות, את הרגש עצמו. מצד שני, במהלך ההיסטוריה היו אין סוף ניסיונות לבטא את הרגש, את התחושות המלוות אותו, בסיפורים, באגדות, בשירים ובביטויים שהשתרשו בתרבויות שונות.
התפוח שימש סימבול לאהבה מאז פגש פריס, עלפי האגדה היוונית, את שלושת האלות שהציעו לו תפוח והוא בחר באפרודיטה, אלת האהבה, שהציעה לו את אהבת האישה היפה בעולם.
גם חיים נחמן ביאליק השתמש בסימבול זה "התדעו בשל מה אהבתי? אני אהבתי בשל תפוח".
מרים ילן שטקליס כתבה בשיר ילדים על אהבה נכזבת "פרח נתתי לנורית, קטן ויפה וכחול, תפוח נתתי לנורית נתתי הכל. נורית אכלה התפוח, הפרח זרקה לחצר והלכה לשחק עם ילד אחר".
שיר השירים, ספר האהבה בתנ"ך, מבטא את הכמיהה לאהבה של הנערה בירושלים במילים "שחורה אני ונאווה בנות ירושלים….הגידה לי שאהבה נפשי".
באתיופיה קראו לעיר הבירה אדיס אבבה שמשמעו פרח חדש, בעקבות אהבתו של המלך מנליק השני את עץ האקליפטוס.
"טובים השניים מהאחד" כציטוט מקהלת לשאיפת האיחוד, שימש כביטוי בשירים רבים כדוגמת שירו של דודו ברק, טובים השניים "אם שחור ואם עצוב לי, אם אפור ואם כואב לי, את לי התקווה. אם לבן לי ואם נפלא לי, אם כל עולמי נגלה לי, את לי השלווה. טובים השניים מן האחד….".
אהוד מנור בשירו מילת מפתח, מתאר את האהבה במילים:"…את יודעת שאני זה גם את, זה גם שנינו, זה בינך וזה ביני, כל השאר לא חשוב והלב היה נרגש ונולדנו מחדש. אח, איך קולי נאנח, אח איזה קסם בינינו מונח…".
נתן אלתרמן בשירו פגישה לאין קץ מבטא את האהבה שאינה נשלטת ואי אפשר לעצור בעדה במילים: "כי סערת עלי, לנצח אנגנך , שווא חומה אצור לך שווא אציב דלתיים! תשוקתי אלייך ואלי גנך ואלי גופי סחרחר אובד ידיים".
גם חיים פשטי בספרו אהבה לבנה כותב בשיר לבנה: " ואהבתינו אהבה לבנה.. וידענו קסם הגילוי בהתכנס מניפות, מילותינו אלו אל לב אלו…. ולגוף אחד היינו את ואני באהבה לבנה".
לא רק בשירים גם באגדות היו ביטויים לאהבות שונות ומשונות, למשל סיפורו של נרקיסוס היפה, שהביט במי הביצה, ראה את פניו והתאהב בעצמו כל כך עד שרצה להתאחד עם השתקפותו בתוך המים וטבע.
גם באגדה היוונית על דדלוס ואיקרוס בנו שהתקינו כנפיים מנוצות קשורות בשעווה והמריאו לדרכם הביתה מעל הים. דדלוס הזהיר את בנו שלא יתקרב אל השמש פן תימס השעווה והוא ייפול לים, אך איקרוס נמשך אל השמש, היה מאוהב בה ובכמיהתו אליה חתם את גורלו. אלכס אפשטיין מתבטא כך במה שהוא קורא איקרוס מאוהב: "שוב יורד גשם זלעפות, הוא חזר הביתה ופשט את כנפיו. היא שאלה: לא התכוונת לעוף היום? לאן כבר יש לי לעוף ? אמר וחיבק אותה, למחרת יצאה השמש".
בספרה של רחל גוטסמן, על התשוקה, מתואר מיתוס סיפור אהבתם הטראגית של פירמוס ותסבי, אשר התאהבו למרות היותם בני משפחות עוינות. ערוץ התקשורת ביניהם שימש סדק בקיר באמצעותו עברו לחישות האהבה. כשהחליטו לממש את אהבתם, הנסיבות הביאו להתאבדותם. המיתוס הזה אשר היווה לשיקספיר השראה לכתיבת המחזה רומיאו ויוליה, מראה שהגיבור הראשי בסיפור הוא הסדק שבקיר. בעולם אטום וממושטר הסדקים בחומה מאפשרים מציאות אחרת. כאשר קיים משבר הסדקים שנוצרים הם פתח לתיקונו. גם לאונרד כהן כותב בשירו המנון ((ANTHEM בתרגום חופשי: "צלצלו בפעמונים שעוד מצלצלים שיכחו את כל הצעותיכם לאחרים בכל דבר יש סדק, או חור דרכו חודר, עובר האור…."
לסיום נימה אישית- בתחילת שנת 2014 התלבטתי בבחירת נושא לתערוכה הבאה. תוך כדי הרהורים, בין השאר על החיים ועל הדרך שעברתי עם אשתי האהובה לאה, במשך כ-50 שנים משותפות ועל המשך ההזדקנות ביחד, צץ ועלה בי הביטוי "אהבה אין סופית" שהעלה רעיונות פיסוליים בנושא האהבה.
בסוף שנת 2014 התגלתה באקראי, מחלה שטנית, ממארת הנוגסת בבשר יקירתי ולאחר מספר חודשים הכריעה אותה. ימים ספורים לפני מותה שכבתי לידה, אוחז בידה, כדי לעזור לה להירדם. אל מול המוות הקרב, עבר בי רגע של ריגשה, אותו אני שומר בליבי, רגע שלא אשכח, רגע בו ידעתי מה זאת אהבה !
אבי שפרבר