האבן של אבי מאת לואיג'י ישראל ויולה

האבן של אבי

וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ׃

(בראשית כ"ח, פסוק כ"ב)

אלו הדברים שאומר יעקב כאשר הוא מקיץ מהחלום שבו נגלה אליו אלוהים, חלום שבו "סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו". יעקב עומד לעזוב את ארץ כנען, מצויד בהבטחה להגנה ולברכה לנצח, לו ולצאצאיו, ובחידוש מתנת הארץ המובטחת לו, אשר תקבל את השם ארץ ישראל, וכן בהבטחה שכבר נאמרה לאברהם וליצחק, כי הברכה מזרעו תופץ לכל העמים.

יעקב מדבר על אבן שתהפוך ל"בית האלוהים", הביטוי האולטימטיבי למקום של חיים, מבחינה גשמית ורוחנית, ולמקום מפגש של העם עם אלוהיו.

אבי שפרבר הוא אומן שהפך את האבן לחומר המרכזי בעבודתו, למושא להתמודדות אידיאלית עם הסיבות הנסתרות ביותר לעשייתו, ולכלי היצירה העיקרי שלו, כפי שהדגישו מבקרים רבים, וביניהם דורון פולק.

ברצוני להתמקד בכך. אפתח ואומר, כי מאז ימי קדם ולאורך ההיסטוריה האומנותית של תרבויות אנושיות שונות, כבר נודעו אינספור ייצוגים שמצאו באבן את החומר הטבעי הראשוני והיעיל ביותר, שבאמצעותו אפשר לבטא את הצורך ואת האפשרות לתת ביטוי לרעיונות של האדם על העולם. גם כיום, בעולם העכשווי, האבן הייתה ונותרה אופציה בסיסית עבור הפַּסָּל, גם כאשר הוא פונה לחומרים אחרים – כפי שאפשר לראות בעבודתו של אבי, מאמץ אותם בברכה ומערבב אותם ביצירתו, אולם עושה זאת בלי לפגוע בראשוניות המוחלטת של האבן.

התזה שלי גורסת שהשימוש באבן ביצירתו של אבי שפרבר הוא מרכזי לא רק מסיבה אסתטית או קונטקסטואלית, ולא רק ממניעים פואטיים הקשורים לתחושה העכשווית המייחסת חשיבות רבה לנושא הסביבה, הטבע והנוף, אלא נוסף על האמור, היא מסמנת מטריצה קונספטואלית ספציפית ומובחנת, המוצאת את שורשיה ביהדותו של היוצר.

כוונתי היא שעבור אומן יהודי (וגם ישראלי, שנוסף על הכול חי במגע פיזי, ולא רק אינטלקטואלי, בתוך סביבה שהאבן בה דומיננטית), אלמנט האבן מציג את עצמו כהתייחסות ארכיטיפית חזקה, העשירה באזכורים סימבוליים מיידיים למציאות של עם ישראל, להיסטוריה התרבותית והדתית שלו, וכן לחזון האתי הייחודי שלו.

כל ההיבטים, שבאופן בלתי נמנע לא יובנו בקלות על ידי מבקר או אומן שאינו קשור לתרבות היהודית, ושמזמינים אותנו להתעכב על הקשר הייחודי שבין החזון היהודי על העולם, מושרשים עמוק בתודעה, ביצירה ובשפה האומנותית של אבי שפרבר, מתוך אמונה שקיימת למעשה אומנות שאפשר להגדיר אותה יהודית, לפחות במובן שאנו מכוונים אליו כאן, קרי: אומנות המאופיינת בדחף רוחני ותרבותי חזק, השואב את השראתו ממקורות יהודיים קדומים שמגדירים את זהותו גם בהווה.

קיומה או אי קיומה של אומנות שאפשר להגדיר כיהודית היא שאלה ישנה שמעולם לא נפתרה, אבל כאן תיתכן תשובה שיכולה להיות מקובלת בתקופתנו.

מנגד, אפשר לומר שהמצפון שאיתו עובד האומן אינו רחוק כל כך ממושג יסוד כמו זה שחכמינו כינו "לשם שמיים": על פי ההלכה, כל פעולה – ולכן גם מעשה אומנותי – חייבת להיות בעלת תכלית אלוהית עליונה, ואסור שתהיה לה מטרה אנוכית ואישית. זו למעשה שיטת הפעולה של האומנות, ואפשר להבין את פעולת האומן עצמה כמעשה מצווה, וכחלק מעשייה כוללת של תיקון עולם.

בכך נכללת כמובן גם תפיסת הקישוטיות האסתטית של המצווה, המכונה "הידור מצווה" (לקיים מצווה בצורה אסתטית). תפיסה זו מסבירה, למשל, כיצד באיטליה – מדינה שבה לפי המסורת והתרבות תמיד נודעה חשיבות לא מבוטלת לאומנות וליופי – חפצים ליטורגיים ובתי כנסת בדרך כלל עומדים בסטנדרטים אסתטיים גבוהים במיוחד.

כנאמר: "זהו אלי ואַנְוֵהוּ" (שמות, ט"ו, ב') – "התייפו לפני האל כשאתם מקיימים את המצוות, צרו סוכה יפה, צרו שופר יפה, צרו טלית יפה, ספר תורה יפה שכתוב בדיו יפה, בעט יפה, דאגו שיכתוב אותו סופר מומחה וכסו אותו במשי יפה" (שבת 133 ב').

אולם חרף חשיבותם ללא עוררין של העקרונות ההלכתיים, התבססות עליהם בלבד אינה מספקת כדי להבין לעומק את מלוא היקף המעשה האומנותי, ואת ערכו האוניברסלי.

כשאני משתמש במושג "אומנות יהודית", ומוצא אותו עדכני ורלוונטי במיוחד בעבודותיהם של כמה אומנים עכשוויים כמו אבי שפרבר, כוונתי לא רק ליצירות של אומנים שלעיתים – כמו שגם שפרבר עצמו עושה לפעמים – עושים שימוש בהתייחסויות חזותיות מפורשות לסמלים מסורתיים ולאיקונוגרפיה של היהדות, או – בהתייחס במיוחד לאומנים ישראלים – נותנים ייצוג לתמות המשמעותיות בחיים הישראליים בעת הזו.

אין ספק שהמחויבות ללכוד ולבצע פרובלמטיזציה לסוגיות ולקונפליקטים הסביבתיים, החברתיים והפוליטיים של החברה הישראלית רלוונטית מאוד להבנת היהדות עצמה בתוך המודרנה, כשם שיש חשיבות להתייחסות למסורות ולסמלים עתיקים. אולם, כשאני מדבר על אומנות יהודית עדכנית, אינני מתכוון בהכרח לאומנות המציגה את הסימנים החיצוניים של הציביליזציה היהודית, משפיעים ככל שיהיו, המתייחסים לרפרטואר הסמלים והתמות העתיקים והעכשוויים שחוצים אותה לכל אורכה, אלא מעל לכל אלה אני מתכוון לאומנות שדבקה עמוקות בפילוסופיית חיים, באתיקה ובחזון על העולם, ולמקורות השראה שהם ייחודיים ורלוונטיים גם כיום, ומצויים בתוך מודעות ערכית שמתבטאת דרך דבקות אינטימית בצורות של ידע רוחני והתייחסויות לדרכי חשיבה, לנתיבים ולערוצים היסטוריים, שדרכם התגבש המצפון היהודי.

באומנות של אבי, בבחירת החומר הראשוני של פסליו, אבן אינה משיכה צורנית גנרית לעבר החומר הזה, אלא היא הארכיטיפ של היהדות עצמה, המתייחסת לקשר הראשוני עם המדבר, עם ארץ ישראל ועם רעיון הנוף, שבו קשיות האבן וקשיחות האדמה מעידים ברדיקליות מוחלטת על מצבו הקיומי של האדם המחפש את זהותו שלו, כמו גם את החופש הקולקטיבי שלו כעם, ומסוגל לבנות את עצמו סביב תהליך המכיר בהבטחה שנאמרה ובאדמה שניתנה.

אין דבר שמשתווה ליכולת של האבן להיפתח לנוכחות של נשגבות ולרעיון של קדושה, שיכולים להיוולד רק בשקט המוחלט של המדבר, ולכבוש חזותית את כל המרחב שמסביב בלי לאפשר הסחת דעת מהעשבים, השתילים, העצים והצמחייה. רק באותו ריק המלא באבן יכולה להתגלות השכינה, שבדיוק מוחלט יכולה להיות רק אי־צורה אחת ויחידה המסוגלת להכיל וליצור את כל הצורות האפשריות.

מאבן המדבר עולה עיקרון חירותנו המחודשת, ומאותה אבן עולה פעולת ההתחדשות של האומן אבי שפרבר, המעצב אותה מחדש בכך שהוא חורת בה את הצורות העכשוויות שלנו, אך בו בזמן הופך אותה לביטוי של החוקים השולטים בחוויית האומנות, בחוויית היצירה. זהו סוד עבודתו.

כפי שכותב דורון פולק, "האבן מדברת בעד עצמה", ואני אוסיף: מדברת על הבחנה מקורית (קדושה).

לפי פסוק מהמשנה (מסכת יומא ה', ב'), "מימי נביאים ראשונים" נמצאה בבית המקדש אבן שכונתה "אבן השתייה", "אבן יסוד", שהייתה "גבוהה מן הארץ שלוש אצבעות", וממוקמת בנקודה שבה שכן ארון הברית בבית המקדש הראשון. על פי המסורת הרבנית, בריאת העולם התרחשה החל מהנקודה שבה הייתה אבן השתייה, ושם תימצא לימים ירושלים: המסורת גרסה שהעולם נוסד ממנה.  

כפי שאומר לנו רש"י – אבן בעברית היא "צירוף המילים אב ובן", זו משפחתו של יעקב, וזהו עם ישראל שממשיך את דרכו. האבן היא סמל לתולדות ישראל, לקשר ישיר ולזיכרון, זיכרון שמתעצב באמצעות הקרנתו לעתיד דרך המעבר הרציף "מאב לבן", ממורה לתלמיד.

"אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה" (תהלים, קי"ח, כ"ב), כלומר: תפקיד ישראל לעתידם הרוחני של כל העמים עלי אדמות יזכה להכרה, כי בית האל, שנבנה באבן זו, יהיה המקום שבו אנשים סוף כל סוף ייפגשו בשלום. "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יהוה אל בית אלוהי יעקב" (ישעיהו ב', ג').

הרב האיטלקי, ג'וזפה מומיליאנו, כותב כי אבן היא ביטוי לחוזק, "מעל הכול היא כוח של עמידה לאורך זמן, היכולת של 'אבן ישראל' (בראשית מ"ט, כ"ד) לעמוד בפני כל הניסיונות להעלים אותנו, מימי קדם ועד לאלה שגם בימינו אנו, בעזרת אמצעים קטלניים שחוצים את השמיים, מנסים לזרוע מוות, הרס וטלטלה על האדמה שהאל אִפשר לנו לגלות מחדש".

מאותה סיבה, המנהג להניח אבן על הקבר אינו רק מחזיר אותנו למנהג העתיק של סימון הקברים במדבר במהלך המסע הארוך, מתוך חמלה אנושית, אלא מקבל משמעות עמוקה של חוסן ושל יכולת להתגבר על גבולות המוות.

משום כך האבן של אבי מחברת אותנו כל הזמן לעברנו, ובו בזמן דוחפת אותנו להסתכל אל העתיד, ובזאת היא הופכת למסר קונקרטי של אהבת ישראל. במילותיו של רוברט ארון, איש האקדמיה הצרפתית, בריאיון לפול ז'ינייבסקי, ישראל עצמה, במתכונתה הנוכחית של היותה לאום ומדינה מודרנית, מייצגת את "אחת מפסגות התרבות היהודית, אומה של מאמינים ולא מאמינים גם יחד המחוברים לספר התנ"ך בצורה זו או אחרת. קיבוצים דתיים וקיבוצים חילוניים, מדענים ותיאולוגים – כולם מתייחסים לתורה. במידה מסוימת, תורה זו מיושמת על ידי כולם. ההיצמדות המחודשת של האומה המודרנית לספר הספרים, שהוא היסוד של התרבות ושל הדת היהודית, וכתוצאה מכך לכל המונותאיזם, היא בעיניי חשובה ביותר, ונותנת את הממד האמיתי לקיומה של ישראל כאומה" (ההיסטוריה של ישראל כרוכה בממד רביעי: חייה העכשוויים והפוליטיים, The Monthly Review of Israel, סדרה שלישית, כרך 42, מס' 5/6 (מאי – יוני 1976), עמ' 267–280 (14 עמודים) פורסם על ידי: איגוד הקהילות היהודיות באיטליה).

עוד כמה הצעות. בספר שמות (פרק כ"ח, פסוקים כ"ט-ל') מוסבר כיצד היה על הכוהן הגדול להתלבש ולהצטייד בכניסתו לקודש הקודשים, מקום הנוכחות האלוהית. אחד הבגדים שהכוהן הגדול היה צריך ללבוש היה חושן המשפט, אפוד הדין. זהו בגד מלבני שעליו שובצו שתים עשרה אבנים, ככל הנראה בחלוקה לארבע שורות ולשלוש עמודות, אבן אחת לכל אחד משנים עשר שבטי ישראל. האבנים היו: אודם, פטדה, ברקת, נופך, ספיר, יהלום, לשם, שבו, אחלמה, תרשיש, שוהם וישפה.

על כל אחת מהאבנים נחקק שמו של אחד מבני ישראל. שתים עשרה אבנים כמספר שבטי ישראל, אך גם כמספר המזלות או כמספר חודשי השנה.

התורה ממשיכה במילים אלו:

לִפְנֵֽי־יְהֹוָ֖ה תָּמִֽיד׃

אהרון יישא את שמות בני ישראל בחושן המשפט המונח על לוח ליבו בבואו אל קודש הקודשים, לזיכרון לפני האל בכל עת.

וְנָתַתָּ֞ אֶל־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת־הָאוּרִים֙ וְאֶת־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל־לֵ֣ב אַהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹ֠ן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖ה תָּמִֽיד׃ 

בתוך חושן המשפט הושמו האורים והתומים, כדי שאהרון יענוד אותם על חזהו בבואו לפני האל. כך יישא אהרון את כלי ההכרעה עבור בני ישראל על לוח ליבו לפני האל בכל עת (שמות, כ"ח, כ"ט-ל').

המילה "אורים" באה מהמילה "אור", משמע האור דולק. המילה "תומים" באה מהמילה "תם", משמע האור כבוי. נראה שהאורים והתומים, או ההדלקה והכיבוי של אבני החושן, שימשו כאמצעי אוֹרַקְל. יהושע, שאול ודוד פנו אליהן דרך הכוהן הגדול, כדי לקבל את החלטת האל בעת סכנה. האבנים נתנו שתי תשובות: אחת חיובית (מוארות) ואחת שלילית (כבויות).

פרשנות תלמודית (משנה מסכת יומא ז', ה' תלמוד בבלי יומא ע"ג) גורסת שאוֹרַקְל כזה יכול היה לשמש רק את המלך, את הסנהדרין (בית המשפט) ואת הרשויות הרשמיות. כדי להפנות שאלה לכוהן הגדול, היה על השואל לעמוד עם הגב לכוהן, והכוהן היה רואה את האותיות הכתובות על האבנים מוארות ונכבות. השואל, לעומת זאת, לא יכול היה לראות את האותיות מוארות ונכבות.

דימוי כזה הוא בעל אקטואליות וחזון מופלאים: האבן, הסיליקון, אותו חומר עיקרי שממנו עשויות מדבריות החול והסלע, שב גם כיום להידלק ולהיכבות בדיוק כמו אורות האורים והתומים, בתוך הליבה הטכנולוגית של מערכות הבינה המלאכותית ושל המחשבים השולטים בזרימת הידע הבלתי פוסקת.

אותה אבן מדבר שבה קיבל עם ישראל את התורה, או אותה אבן חדה שבה מל אברהם את עצמו, כדי שלנצח יהיה זה האות הגשמי, בבשר, לברית שנכרתה עם ה', נידונה לחזור על עצמה בדורות הבאים לא רק כזיכרון, אלא כהתחדשות בלתי פוסקת של מערכת היחסים הזו.

אבן של יציבות ומוצקות המעידה על נוכחותו של הנצח, היא האבן שתחת ידיו של משה, שזרועותיו הורמו בזכות אבן תומכת שנתנו לו אהרון וחור; האבן שסימנה את תבוסת עמלק והובילה את ישראל לניצחון.

כל עושר המשמעויות הזה ממלא תפקיד מהותי ונחשף לאור בעבודותיו של אבי שפרבר, בכל פעם שהוא ניגש לחצוב באבן.

 

אלול ה'תשפ"א

לואיג'י ישראל ויולה