שאלות לאמן ותשובות לעצמי

במהלך השנים שואלים אותי אנשים רבים שאלות קונצפטואליות וטכניות באשר לעשייה האומנותית בה אני עוסק.
בהזדמנות זו של הוצאת הספר ולאחר שבע עשרה שנים שאני מכה באינטנסיביות באבן בפטיש ובאיזמל, ניסיתי להסביר לעצמי מה אני בעצם עושה ? למה ? ומה דוחף אותי ?
קראתי פעם בספר של מ. עומר ציטטה כי אמן הוא מי שלא מפסיק לחפש את סודות חייו, נדמה לי שמה שאני עושה הוא אכן חיפוש וחתירה אל מקורות העצמי.
ברקע הנושאים בהם אני עוסק עומדים נושאים שהשפיעו על חיי הקשורים למולדת, לתנ"ך, לזכרונות ילדות , לתרבות האדם, תוך שימוש בידע שרכשתי בהנדסה ומרחב.
בכל פעם אני יוצא למסע בנושא חדש ונגרר איתו אל מקומות לא מתוכננים המובילים אותי אל רעיונות צורניים ומשם אל תהליך עשייה שגם בו אני מגיע אל מקומות שלא התכוונתי, אך תמיד מסתבר לי כי הרמתי אבן מעל נופים ומאוויים שכבר פגשתי בעבר וכוסו באבק הזמן.

הנושאים

בתקופתנו קשה להגדיר את הנושאים בהגדרות חד מימדיות. עולמינו המושגי הוא מרחבי ובנוי מרשת יחסים כך שכל נושא קשור ומתייחס למגוון נושאים אחרים. אולם בהפשטה נראה לי שאני עוסק ביחסים בין תרבות האדם לשלושה נושאים עיקריים: נושאים חברתיים, נצחיות החיים בקוסמוס האין סופי ונושאי הישרדות הטבע.
בפרוייקטים השונים שהתגלמו כתערוכות, נושאים אלו היו מעורבים זה בזה -לדוגמא, תערוכת "פיתוי" נולדה מעיסוק בפיתוי והגירויים בעולם הממוסחר של חיינו העכשויים, רוויי המודעות והקליפיים שכל מטרתם לנגן על אותו עצב שניגן הנחש בחווה.
גם המיצב קמה בתערוכת "גרגרי מכורה" מכוון לאותו מקום כאשר שדה החיטה ארוז ומיועד למשלוח, מחזיר אותנו למחשבות על הישרדות הטבע.
תערוכת "חברון כמשל" היתה תגובה נפשית להפקרות האכזרית שצמחה בהתנחלויות בכמיהה לימיה הראשונים של חברון של אבות עמינו ומולדתנו. גם תערוכת "מולדת מטורפת" עסקה בנושא דומה.

תערוכת "המחברת הגדולה" נולדה ממחשבות על חיי האדם ויחסיו עם הקוסמוס. קריאה בפרשנותו האסטרולוגית של אברהם בן עזרא לפסוקים בתנ"ך היתה המאיץ למסע המיוחד הזה, שהמשכו היה בתהיות על אפשרויות האלמוות בתרבויות שונות שהתבטאו בתערוכת "אלמוות" ובפסלי החוצות שנשאו את השם איקרוס, עוף החול ויהי אור.
על הערוב בין הטבע והתרבות ועל תירבות הטבע דנות התערוכות "בר" ו"נופים אורגנים", על היעלמות הבר ועל קיומו של הטבע בתוך מגורי האדם.
המסע האחרון, שמסתכם בתערוכת "הכיוון מערב", החל בתרבות המאיה והאצטקים נמשך דרך הקשר הבלתי אמצעי של האינדיאנים אל הטבע, תרבויות ועמים שנכחדו בעיקר על ידי תרבות המערב ונגמר בחששות לגורלו של כדור הארץ אשר תרבות המערב מאיימת כיום גם עליו.

חומרים

כדי ליצור אמנות חזותית אמן נזקק לחומר על מנת שיהיה חומר ביד היוצר. ללא החומר גם היוצר אינו קיים. החומר הוא חלק מהיוצר, לכל חומר תכונות משלו והוא משפיע גם על היוצר וגם על היצירה.
לאחר שעבדתי בשנים מוקדמות יותר בחומרים שונים התאהבתי באבן, היא אמנם קשה אך היא דיברה איתי, עם המאווים הפנימיים שבי. היא מילאה את הצורך הפנימי להתגבר על אתגרים ואת הצורך הגופני בהוצאת אנרגיה וחייבה עקשנות ודבקות במטרה.
על כן מאז שנפגשנו החומר הבסיסי בכל פסל שלי הוא אבן ומאז אני איתה, אני לוחץ או מלטף והיא עונה היא כאן ומכאן מאז ולתמיד.
לאחר שעברתי כברת דרך ארוכה בעבודה באבן שילבתי בה חומרים אחרים תוך שימוש בתכונות שתרמו החומרים האחרים ובמידה רבה איפשרו לי להפוך את הפסלים למיצבים.
חומרים אלו כללו חומרים תעשייתיים כמו ברזל (בעיקר ברזל בנין), צנרת טפטפות (שהיא המצאה ישראלית), זכוכית, אביזרי גומי ורדימייד.
כמו כן, חומרים טבעיים- אדמה, חצץ, אבני נחל, מלח, חרצני זיתים, עלים, ענפים ונוצות.

 

התהליך הנפשי

כאמור כל עשייה מתחילה במסע שמתחיל בתהליך נפשי ועובר לתהליך מעשי.
המסע מתחיל בחקירת נושא הנובעת מסקרנות, אגירת חוויות וזרימת הסקרנות בתהליך נפשי. במהלך המסע נוצרת היתקלות מרגשת שקוראת לעשות איתה משהו ואז מתחילה המחשבה על צורות ועל סמלים שיתארו את הריגוש, כך נוצרת הסקיצה הראשונה ומעבר לה מתחילה מיד העבודה בחומר, באבן.
הסקיצה היא רק תכנית מתאר להגדרת מימדים ורעיון. לרעיון, רקע של תחושה פנימית ואישית ביחס לנושא, הניסיון להביע את הרעיון באמצעות סימבול יוצר את האמירה ומה שחשוב באמירה שהיא תבטא את המציאות הקימת ואת החיים עצמם.
בכל פסל יש בו אמירה כי זו היתה המטרה, אולם המסר אינו רק מה שאמן רצה להעביר. העבודה צריכה לעבוד על נפש הצופה, על עברו, לגרום לרגשות ואסוציאציות משלו ולגרום לפחדים הקדמוניים ולהיסטוריה התרבותית שלו לצוף על פני השטח. הרעיון צריך שיעבור אל הצופה אך לא חייבים לספר את כולו ולכן הוא לא חייב להתפרש על כל הנפח והמשטחים אלא להציץ כמו מי שמגלה סוד. לכן חלקי אבן רבים הם טבעיים או נראים טבעיים כמו באישיות, נחשף טפח, השאר נשאר לדימיון.

התהליך המעשי

העשייה עוברת במסע פיסי מתיש ועקשני כדי להגיע למטרה. יש אומנם תוכנית אך העבודה אינטואטיבית. כשהפסל מותש הוא טועה, האבן רגישה ואינה סלחנית, כשתשומת הלב לאבן עמומה היא מגיבה מיידית, טעות ושבר ואת הנעשה אין להשיב.
למרות זאת, אני חוזר ובודק את גבולות החומר ולהבדיל מהנטייה לטפל באבן כמסה אני יוצר בה חלקים דקים ושבירים. למדתי לא לפחת מהסיכון ובמידה וקורה השבר, נולד אתגר חדש לפתרון הבעיה שנוצרה, כגורם לשינוי כיוון במסע האינטואיטיבי עד שמגיעה ההשלמה הנפשית.
העשייה אינה מחייבת דיוק פיגורטיבי אין לכך משמעות אלא להבנת הסימבול על ידי העין, ההשלמה היא במוחו של הצופה. הסימנים יכולים להיות גסים בחיתוך ושבירה ומבטאים את טביעות האצבע של דרך העבודה ותכונות הכלים. הדבר החשוב הוא האסתטיקה ושיווי המשקל בפרופורציות ובזרימת הקווים והנפחים.