אבי שפרבר @ המילניום השלישי / תקופת האבן מאת דורון פולק

אבי שפרבר הנו אמן המטביע את חותמו בפסלי אבן מונומנטאליים, המסמלים את אותותיה של תקופת הישרדותו של כדור הארץ. מלאכת הפיסול שלו נעשית באמצעות שימוש חוזר ונשנה בסמלי מסורת ובתובנות של סממני תרבות בכלל ואמנות בפרט. תערוכותיו עוסקות שוב ושוב בנושאים אוניברסאליים, קוסמיים, נושאים המטרידים את מנוחתו וההופכים למושאי השראה ליצירתו הפיסולית בחומרי הארץ והמקום.

"לדרך אין דבר עם "ידיעה" או "אי ידיעה". אם הגעת אל הדרך שאין מכוונים אליה, הרי זה כמו החלל הריק: צלול לחלוטין"…- אמר ג'וטו, נביא הזן. "המורים של ימינו רק עורמים קש וגבבה על גבי קש וגבבה. הם הרחיקו מן השורש…'" – קבע המנהיג הקשיש, שחי 120 שנה, תוך שהוא משאיר את חותמו על ההיסטוריה האנושית. אבי שפרבר לומד ומלמד באותו תהליך אובססיבי של יצירה מתוך התנסות ומודעות אישית מתמשכת בפיסול באבן. התחברותו אל השורש, אל המהות, למקום ולאדמה הם הבסיס, אבן היסוד, תרתי משמע, לתחקיר המתמשך שהוא מבצע באמצעות אמנותו. הפיסול שלו אינו מופשט בלבד, ואינו עוסק – כמו שבדרך כלל נהוג לאבחן – רק בחקר הצורה והמסה של הפסל. העבודה, הדרך, המטרה – יעדי היצירה שלו הנקבעים מראש ונחקרים תוך כדי מסע אמיתי ומעשי, עבודה אישית ועצמית אל תוככי עומקה של האבן. הידיעה, לסיכום, מושגת באמצעות הלימוד העצמי, התודעה האמיתית מושגת באמצעות היצירה.
יש משמעות מיוחדת למיקומיו של פסליו של אבי שפרבר במרחב הציבורי. שפרבר המשמש כמהנדס תנועה מודע היטב לתפקודו של המקום, למהותו של המרחב בו אנו נעים ופועלים. נושאי המרחב השתנו ללא היכר במילניום השלישי. דרורית גור אריה, אוצרת אמנות, כותבת בספרה "מרחב הביניים" כי: "קריאת החלל השתנתה – כחלק מקריאת המציאות, הממשית הוירטואלית, נעשתה מורכבת יותר ומכילה רבגוניות של מרחבים, קישורים וממדים". על פי הפילוסוף הצרפתי מישל פיקו – "המחשבה המערבית עברה מצורת ארגון ציר זמן לצורת ארגון של ציר המרחב. ציר הזמן חשוב בכינונה של המציאות, אבל אנו חיים בעידן של הבו-זמניות, בעולם של פחות חיים מלאים המתפתחים מבעד לזמן, ויותר ברשת המחברת נקודות ומצליבה את חוטיה". דברים אלה מביאים הדגש מיוחד לעבודה הארצית, העבודה הפיזית של אבי שפרבר, ההתעקשות האמנותית שלו לעסוק ב"נראה" ב"גשמי" ,באבן הניתנת למישוש. אך בו זמנית, במשמעותה הנרחבת הגדולה של האבן כפורצת גבולות, כחומר טבעי, המסמל נצחיות ומעבר אל העל-זמניות, אל התהליכים האין-סופיים בהם אנו נוטלים חלק בעת הנוכחית.
האבן המקומית וחיבורה אל החומרים המשלימים, בכל תערוכה ותערוכה בנפרד, מקבלת אצל אבי שפרבר, משמעויות אנושיות, משמעויות סמליות, פרשנויות האמורות להאיר את שאיפתו לבקר את תהליכי המציאות, בארץ בה הוא חי כאן ועכשיו. במקום, שדרוש לו "תיקון" הכרחי מבחינתו, כאזרח וכיוצר, חשוב לו לאפשר הבחנה, הכרה וקבלת השינוי – שיבטיחו את קיומו המתמשך. אבי שפרבר עושה זאת באמצעות תהליך של המרה אל מציאויות אחרות, השוואה לתהליכי מסורות ותרבויות שונות, השוואה וקבלת מסקנות, ממה שכבר ארע וקרה, ממסקנות, שהותירה לנו ההיסטוריה וחותמה של התנהלות העולם עד כה. זהו הנו הקוד האמור ללוות את הצופה ביצירותיו, וזהו האינדקס, הקבוע, המוליך את יצירותיו לאורך נתיביהן של תחנות היצירה שלו. הפסלים מהווים, כל אחד מהם, התייחסות לסמל של תרבות, לסמל של תהליך, לתווית או לצופן פרשני של האמן אל מציאות חייו.
אחד הדברים המיוחדים והמאפיינים את פסליו של אבי שפרבר הינו העיקרון, כי הוא משתדל בכל מאודו להשאיר את צורתה המקורית של האבן קרובה למצבה ה"טבעי". . אבי שפרבר משתמש בשפת עיצוב מיוחדת משלו המותירה את היצירה בפשטותה הטבעית, לעיתים, נשאר צד אחד של העבודה אמיתי ואותנטי לחלוטין, לעיתים, תחולק היצירה לשני חלקים, האחד "מטופל" ואילו הצד שני נשאר טבעי וראשוני. אלמנט זה מזכיר במהותו את יצירתו המוקדמת של הפסל המהולל קונסטנטין ברנקוזי, שמלאכתו האמנותית הזכירה את עבודותיהם של הפסלים רודן ורוסו. היא הייתה מהפכנית מההיבט של עקרון "הנאמנות לחומר" (אחד מהדוגלים באסכולה הזו היה הפסל הגרמני הילדנברנד). ברנקוזי ניסח לפני כמאה שנה את משנתו: "עלינו להשתדל שלא לכפות על החומר שידבר בשפתנו. עלינו ללכת יחד עימו עד לנקודה שבה יבינו הצופים את שפתו הוא…".
במובן זה יש משותף מרובה בין אמנותו הכנה של אבי שפרבר, הנוקט בעמדה של כבוד אל הטבע ובין תהליך התייחסותו היצירתית אל האבן המקורית החצובה מן ההר. בראיון מיוחד שנערך עימו, לקראת הסרט, שמסקר את פעילותו, התוודה בפני המראיין וסיפר, שהוא מעדיף, שסדנת הפיסול שלו, תהיה קרובה ככול הניתן לטבע בכלל, ולהר בפרט. לראייה, הסדנא שוכנת סמוך להר הכרמל ולחופו של הים התיכון בקיבוץ עין כרמל. עבודתו הסיזיפית בסיתות הפסל נאמנה לרוב, לעקרון שמירת הפשטות והכנות הראויה. אבי שפרבר מחרר את האבן, מבקע את חלקיה, רק במקומות ה"מתאימים" להמחשת הרעיון היצירתי שלו ורק במקומות המתאימים להמחשת רגשותיו, המועברים אל הצופה ביצירה.
האידיאל שהציב לעצמו ברנקוזי היה, על פי תיאורטיקן האמנות דיוויד פייפר, בספרו "אופקים חדשים" – מיזוג התוכן עם הצורה ועם אמצעי הביטוי האמנותי. הוא גילף את פסליו בעצמו, לא מול דגם מוקטן, תוך מתן רגישת רבה לחומר. בפסלו "הנשיקה" הוא נשאר נאמן למתווה האמיתי והטבעי של חומר האבן – אבן מסותתת בסיתות גס. הצורה בפסל הביעה גם את מאפייניו של גוש האבן אך גם את מהותה של הנשיקה. ברנקוזי מזכיר את דבריו של ג'וטו ואומר: "הפשטות אינה מטרה בפני עצמה באמנות – אך אינך יכול שלא להגיע אליה. כלומר אתה מגיע אליה למרות רצונך,בנסותך להתקרב יותר ויותר למהותם האמיתי של דברים. הפשטות היא למעשה התגלמותה של המורכבות, וכדי לתפוס את ערכה ואת משמעותה חייב אתה להזין את אמנותך בעצם מהותה". אבי שפרבר נוטל מראות וסמלים מרובים מתוך הטבע עצמו ומעתיק אותם בשפתו האמנותית הישירה והפשוטה אל תוך הפסל. המהות נאמנה לערכים החברתיים והפוליטיים המרכיבים את יעדיו ואת מטרותיו של הפיסול שלו. במרבית הפסלים הוא יוצא לדרך אחרי רעיון ראשוני ה"מטריד" את מנוחתו. על פי רוב, התוצאה הסופית אינה ידועה לו מראש, הדרך, התהליך – אלה נבנים תוך כדי מילוי הסקרנות הטבעית שלו כאמן וכיוצר.
פסליו של אבי שפרבר עוסקים בצורות המופשטות בהם כלולים משטחים מחוררים, חלקם קעורים, חלקם מקומרים. בפסלים רבים הוא מסתת וגורע מהפסל שכבות על שכבות עד שהוא מגיע לעובי דקיק של אבן, שאור הטבע מסוגל להיות מוקרן ובוקע בעדו.פיסולו יוצר מתווה מיוחד במינו, כשהוא מוצב בחוץ, בלב הסביבה. הפיסול המוגמר שלו מתייחס, בראש וראשונה, אל האובייקט שהוא יוצר, אך במקביל, יוצר שיח ויחס אל הנעשה מסביב. הנרי מור שפיסל יצירות ריאליסטיות רבות בימי חייו ושקד על המתווים הפיגורטיביים שלהן, יצר בערוב ימיו, פסלים בעלי הפשטות ביומורפיות. פסלים אלה עסקו בצורות חומר מסיביות ומורכבות בעת והעונה אחת, והן נוצרו למען תהיינה מוצבות בלב הנוף. ניתן לומר, כי פסלים אלה ייצגו את איתני הנוף ויצרו דיאלוג מסוים עם תופעותיו. אבי שפרבר עוסק גם הוא בהתייחסות אין סופית מתמשכת אל הטבע הסובב אותו. גם בפסליו ניתן למצוא צורות ושפות תנועה הלקוחות מאובייקטים רבים המצויים בטבע . כמו הנרי מור, גם אבי שפרבר נע למקצביו הגליים של קווי הנוף, לקימורים הלקוחים מן ההרים ולקווים המושאלים משיפולי העמקים, באמצעות משחק גומלין, כפי שגורס דיוויד פייפר בספרו: "בין מוצק לבין חלל – נוצרים אותם חורים מפורסמים, שהביכו את בעלי הטעם השמרני". פסליו של אבי שפרבר מושפעים משיבולים, מצמחים ומצורות המצויות בשמיים, כמו גם מבעלי חיים, שיש להם תפקיד סמלי בבניית מערך האסוציאציות והסמלים המופשטים יותר, שהוא עושה בהם שימוש.
אל שפת הפיסול של אבי שפרבר יש להתייחס, על פי התיאוריה של פייפר, לא באופן תיאורטי, אלא "בהקשר לחומרים ולשיטות בהם נוצרה, בהקשר לתפקוד היצירה ולממדיה, ולעיתים קרובות גם בהקשר ל"תפאורה" או לרקע שבהם היא מוצבת. מרבית פסליו נבנים בסדרות וכחלק מרעיון גלובלי כולל. חומר האבן והחיבור עם חומרי תעשייה מלאכותיים אחרים יוצרים מצד אחד קשר ישיר אל הטבע, ומאידך, יוצרים קשר מעודכן אל החברה, אל האספקטים התעשייתיים היומיומיים המוכרים לכל אחד מאיתנו. הגישה הנקוטה בידינו מתייחסת לאמן כמתכנן ומבצע ומכאן שומה על הפסל להתחשב בתכונות הפיסיות והתחושתיות של החומרים וכן במגבלות ובאפשרויות הטמונות בשיטות עיבודם. גורמים אלה ישפיעו במידה מסוימת על צורתה וצביונה של היצירה הסופית השלמה, ולרוב יתרמו לעושר יופייה.
אבי שפרבר אינו מפסל בדרך כלל דמויות פיגורטיביות אנושיות, למעט פסלים אחדים כמו פסל איקרוס שבוצע באיטליה, או פסל האבן הנדיר של דמות תינוק הבוקע מן הסלע (יצירה המוצבת בגן הפסלים במתחם המרכז הרפואי שיבא בתל-השומר). יחד עם זאת, הפיסול שלו נחשב בהחלט ל"אסרטיבי" ואנושי למדי. פיסול אמפאטי זה מעביר את הצופה בו חוויה דרמטית עמוקה. הפסלים המודרניים הצליחו לדברי פייפר, להתנתק מהשתעבדותם לדמות האנושית והרחיבו עד מאד את טווח הצורות העומד לרשותם. במיוחד משכה את לבם האפשרות לעשות שימוש בחלל, כביסוד עיקרי וחשוב ביצירה הפיסולית, וכך החלו ליצור פסלים המקיפים את החלל – חלקם מוקפים בו, יצירות שבהן מוענקים לחלל ישות משלו, נפח משלו ואיכות הבעה משלו. אצל אבי שפרבר נבנה תהליך מעניין של שימוש בחלל התצוגה. בתערוכה ב"בית קונסטנס" ברמת גן, לדוגמא, הונחו פסלים ותצלומים בגלריה הקטנה יחסית ונושא התערוכה שעסקה בביקורת חברתית הומחש באמצעות הפסלים השבורים ומיצובם בחלל הצר והמעיק. בתצוגה אחרת שיצר בחלל גלריה "סטודיו ארטורא" ביפו הובע נושא האל-מוות באמצעות שימוש בחלל בעל התקרה גבוהה וקירות ענקיים וחשופים להמחשת האבסורד בחיים. הוא יצר משטח מלח וחלוקי אבנים מהם הצמיח עץ מברזל בעל עלי אבן. התערוכה שנערכה במבנה החדר המוארך והרחב במרכז האמנות בפתח-תקווה יצרה מתחם דמיוני של חפצים ביתיים מעובדים המשתלבים בצורות האמורפיות של הפסלים שעוצבו מאבן בשילוב מגוון חומרי תעשייה. הפסלים עצמם נראו כאינטרפרטציה למוטציות אנושיות הרומזות על חיבור בין עולם העבר לעולם העתיד.
אבי שפרבר מרבה לתחקר תהליכים ותופעות קיימות המקיפים את חיינו, הפיסול שלו מדגים את הקיים ואת היש – מנסה להבהיר את מהותם של הדברים. עיסוקו כאמן- פסל מתמקד במאסה ובחלל, בין אם הוא מתבטא בצורות הטבעיות שהוא מגלם ביצירה ובין אם היצירות מעמידות סגנון משל עצמן. הדיון, כפי שהובא לבחינה ביצירתו המתמשכת של הנרי מור כל ימיו, היה באיזון הקיים בין הגוש לבין המיצוב בחלל הריק. תהליך הפיסול בעבודתו של אבי שפרבר מזכיר, כי הפיסול אמנם הנו חלק מעולם האמנות החזותית, אך הוא מסוגל לעורר ולהפעיל את חוש המישוש שלנו. משטחי הפיסול באבן חלקים ורצופים ומושכים את היד ואת העין לעקוב אחרי תנועתם סביב חלקיו המוצקים בתוך חלליו. משחקי האור הבוקעים ממסת האבן מגבירים עוד יותר את הנהיה הדרמטית ללמוד את תכונותיו הייחודיות של הפסל.
מעבר לפיסול עצמו ולשפת הביטוי האמנותית חובה להבין את "שליחותו" כאמן של אבי שפרבר בהעלאת נושאים אוניברסאליים וחברתיים ממדרגה ראשונה, המהווים חלק בלתי נפרד וחשוב ביצירתו. מצב העולם ברגע זה, הן האקולוגי והן התרבותי, הסכנות הגדולות האורבות לנו מבחינה ביטחונית, והעיקר, הרס משאבי הטבע כתופעה המאיימת על קיומנו. שפרבר מתייחס ביחס כפול ליצירות האמנות הקשורות לעולם המסורת והעבר, לתרבות השמנית, למנהגים הפגאניים, לקשר ה"טבעי" של האדם הקדום (נהגנו לכנות אותו "האדם הפשוט והפרימיטיבי"). מצד אחד הוא מאמין, מעריץ, מעריך ומתעמת עם אותם סמלים וקודים, כחלק מערגתו לאמת הטבעית ולהבנת צורכי העולם. מצד שני, הוא מתריע באמצעות הפסלים המייצגים את מוראותיה ואותותיה של מלחמת התרבות ההיא העקובה מדם, מתריע מהשתלטותו של עם אחד על השני, מתהליכי קיום ולוחמה שלא עברו מן העולם וקיימים גם כיום. המלחמה והקשר התרבותי המתמשך בין המזרח למערב, עם כל ייצוג המונחים הקשור לתהליכים אלה, ממשיכים להוות השראה ליצירתו של אבי שפרבר והופכים את חווית הצפייה באמנותו לתוספת של חוויה בעלת ערכים חינוכיים וחברתיים.
"הכיוון מערב" / סדרת עבודות חדשה
האדם באשר הוא, מנסה לפרש ולהבין תופעות, מוזרות ככול שתהיינה, הניצבות ממולו, כל אדם זקוק לתקשורת עם הזולת ועם המציאות. אם עולמו של בעל השיח, או התופעה הנראית והנשמעת, הם בלתי חדירים ומושגי התרבות והלשון אינן מספיקים להבינם ולתארם, אזי במקום אי הודאות בני האדם מעדיפים להמציא את בעל השיח. להפוך אותו למושג מוכר, שאפשר לפתח קשרים עמו. על פי מאמרו של נחום מגד מהאוניברסיטה העברית, זו הייתה תוצאת הפגישה בין קורטס ואנשיו לבין מוקטסומה ועמו – סיפור ידוע בתולדות ימי מקסיקו, סיפור שהיווה המצאה הדדית, שני עולמות שונים לחלוטין, שנפגשו בחופי ורה קרוז, בשם שכינו הספרדים את המפרץ האטלנטי, ואחר כך לאורך ביצות, אגמים, הרים והרי געש, בואכה טנוצ'טיטלן, העיר הגדולה.
לא השפה בלבד הפרידה בין הנפגשים. אלא בעיקר שפת המושגים, תפיסת עולם וחיים, הערכה לגבי עיקר וטפל, מציאות ודמיון, חלום והוויה. האינדיאנים חיו בעולם מיתי שבו המעבר בין דמיון לממשות ובין חלום למציאות, דק ביותר. בעלי כושר התפעלות, כילד קטן העומד בפני דבר מוזר ומהפנט, מוקפים מאות אלים, רוחות וכוחות עליונים, התבוננו האינדיאנים בחזיון המוזר שהתרחש לנגד עיניהם. יצורים לא ידועים בצורתם, צבעם, לבושם ומאכליהם, עלו מן הים, מתוך "מגדלים צפים בים" . הרעם והברק נכלאו במגדלים אלה ושוחררו לפי רצון הזרים. חיות מוזרות (סוסים) משמשות ככלי תובלה, וכלבים מוזרים ביותר מלווים אותם. לא ככלבים הקרחים חסרי החן ונעדרי כושר לחימה שבם מכירים. היצורים הללו עורם לבן "כעור התולעת", את סנטרם מעורים זקנים המוכרים רק מציורים עתיקים ותבליטים המתארים את "הזמן ההוא", תקופת שלטון האלים. הגוף הלבן עוטה בגד כבד עשוי מתכת המבריקה ככס המלכות של אל השמש. מי הם הבאים? שאלו מוקטסומה המלך ושריו מפקדיו והעם המתבונן.
עוד תקופה של "קשר שנים", תמה בתקופה זו . זה הזמן שבו האלים בודקים מחדש את הבריאה כדי להחליט עם יעניקו ברוב חסדם עוד 52 שנה לתושבי העולם או יבוא חלילה וחס קץ לכל. סוף "השמש החמישית" הנוכחית, השמש בתנועה, שעליה מנצח האל האהוב והאהוד שהיה גם אדם, נחש הנוצות, קצאלקואטל. עוד קודם בוא הספרדים נצטוו אצטגנינים, חולמי חלומות, קוסמים ורואי נבואות לפרש אותות שנראו בשמים ובארץ. המלך בלהט דתי ובאמונה עמוקה, ידע שמשהו עתיד להתרחש. והם באו. מהים האינסופי הוא מקור כל הטוב וכל הרע. גם קצאלקואטל האל, המלך-הכהן, המתרבת, האדם- גם הוא כשעזב את נתיניו, בדרך הים, הלך אל הארץ החכמה הנצחית. בראשית דרכו הגיח מן הים כדי להפוך שבעים חסרי- ייחוד לכוח אדיר ומתורבת. הוא הבטיח לחזור, מראהו, כעולה מן התבליטים והציורים, הוא מראה אדם לבן עטור זקן – אכן, נמצא הפתרון לחידה. תושבי המגדלים הצפים על המים אינם אלא קצאלקואטל החוזר וחבר אלים המלווים אותו.
צפייה ואימה עטו על הכול, שובו של האל אל כס המלכות מחדש, משמעו שינוי סדרי בראשית. אף אחד מהנתינים שהתפללו לשובו לא רצה בכך באמת ובתמים. אף אחד לא רצה בשינוי העולם המוכר, הידוע והצפוי, עולם שבו יש תפקיד לכל אחד, ומערכת חוקים שקובעת א הסדר כקיים. הם רצו ולא רצו בשובו. מוקטסומה היה בטוח שאין טעם לשלוח חיילים המוכנים לפקודתו, במעברי ההרים, כדי לתקוף את המתקדמים. מה יוכל לעשות לאל ולמלוויו? מפקדים ונסיכים מפוקחים ניסו להסביר למלך שלפניו פולשים זרים ולא אלים, אבל הוא לא אבה לשמוע, ההמצאה שלו הייתה מושלמת. הוא הצליח לסגל לעולם המושגים שלו את התופעה המוזרה של הבאים. חייליו לא התערבו, אם כי עשרות האלפים שעמדו לרשותו יכלו לחסל ללא כל מאמץ את 500 החיילים הספרדיים ואת האינדיאנים שהצטרפו לקורטס, אלו החיילים מטלסקלה (Tlaxcala).ממלכה אומללה, שנגדה ניהלו האצטקים מלחמה שנתית, "מלחמת פרחים", כדי לזכות בקורבנות "אהובים" על האלים. חיילים שנפלו בשבי בעת מלחמה. מוקטסמה שלח קוסמים שהשביעו, שברו ביצים, שחטו תרנגולות, הקריבו חיות – וללא הועיל, הסוסים ורוכביהם התקרבו לבירה.
עבור הספרדים הממלכה האדירה של האצטקים לא הייתה בגדר חזון נפרץ. מי הם עטורי הנוצות והזהב, העשירים והאכזרים? חייליו וכמריו של קורטס לא הצליחו לקלוט את מהות בני האדם שעמדו מולם. אלה ראו בבאים אלים, ואלה ראו בנמצאים בני-שטן. קורטס שרף בני אדם וכתבי קודש. בהעדרו שחטו חייליו את באי מקדש האל הכול יכול הויצילופוטיצ'טלי (huizilopoztli) כשהמלך האסיר, מוקטסומה נרצח וההשפלה לא ידעה גבולות, תפסו האינדיאנים את המציאות, הם קלטו את העובדה שהניחו הנחה מוטעית, אבל אז כבר היה מאוחר מדי. ממלכת קורטס התפשטה לכל הכיוונים. ספרד חדשה זו כונתה "העולם החדש".
בתערוכתו הנוכחית "הכיוון מערב" אבי שפרבר באמצעות עיצוב פסלי האבן שלו ממחיש לצופים בצורה ויזואלית ותלת ממדית ברורה, חלק מאותם סמלים ומושגים הנטולים מהתרבות הקדומה. המיצבים והיצירות המקוריות, שחלקם נשמר במשך מאות ואלפי שנים נהרס והושמד מאוחר יותר על ידי הפולשים אל היבשת. מלחמת ההשמדה של האינדיאנים כללה את השמדתם של הבתים, המקדשים, הפסלים ויצירות האמנות הנדירות. התערוכה הנוכחית מהווה תזכורת לתרבות המפוארת שהייתה קיימת באזור זה ואולי גם התראה לעתיד, למקרים נוספים בהם, בגלל מלחמות מיותרות,יאבדו מאגרי תרבות ואמנות נוספים. בלי העבר לא יהיה עתיד, וההפך, מבלי חשיבה ודאגה לתכנון העתיד לא יהיה טעם לזיכרון העבר.

אוצר: דורון פולק