"האבן איבדה מזוהרה בפיסול העכשווי: כבר עשרות רבות בשנים, שהאבן די OUT. תחילה, ויתרה לטובת הארד ולאחר מכן, לטובת הברזל והעץ ומאוחר עוד יותר ויתרה לטובת חומרים תעשייתיים חדשים – דיקט, פלסטיק, פיברגלס, נירוסטה, פלורוסצנט, פולימרים למיניהם ועוד, שלא לומר, העניין הפיסולי החדש בחומרים אורגניים (דם, שתן וכו'). זהו ציטוט מדברי האוצר ד"ר גדעון עפרת מתוך :"המחסן של גדעון עפרת – פיסול ישראלי – תקופת האבן".
אני בוחר לפתוח את המאמר הזה על הפיסול באבן, הרלוונטי לפעילותו המתמשכת של האמן אבי שפרבר, מזה ארבעה עשורים לפחות, בהתייחסות המתסכלת אבל כנראה המדויקת, של גדעון עפרת, שהוא מבחינתי הסמן הימני של האמנות הישראלית. הספר הנוכחי החדש של אבי שפרבר היוצא בימים אלה לאור, מסכם קריירה מרתקת של התבוננות, חשיבה, ניסיון ותהייה בכל הקשור ביצירה באבן, שהיא איננה רק חומר טבעי אידיאלי לפיסול וליצירה – אלא משמשת גם כדמיון יצירתי-תרבותי מיתי, מסורתי, המחבר בין ימי קדם לעתיד הנראה לעין. למרות האמור בפתיח, אבי שפרבר מצא דרך מיוחדת ומקורית משלו לעדכן את מלאכת היצירה באבן. הפיסול שלו, לטעמי, דווקא כן עכשווי ומעודכן, משלב באופן מתוכנן ומבוקר עבר, הווה ועתיד, משתמש בשפות ובטכניקות מודרניות מוכרות, מערבב יסודות מהטבע, מהקיים, עם מחשבות ורעיונות עתידניים.
אבי שפרבר הוא אחד המוהיקנים האחרונים שכל כולו מרגיש אומנות אמיתית וכנה, מעמיק לחשוב אמנות ובאפן טוטאלי לחלוטין, בכל סופשבוע מצליח להתנתק מחייו הגשמיים והפרקטיים ומפליג אל שדות היצירה והאמנות. התנתקות זו אינה מנטאלית בלבד. הוא יוצא מביתו בתל אביב ונוהג עד לקיבוץ עין כרמל בצפון, בו מצויה סדנת האבן שלו. הסדנא ממוקמת על הקרקע, על האדמה, בחיק הטבע, המשמש חלק חשוב בעבודתו של אבי שפרבר. כבר בספרו הקודם, הוזכר שוב ושוב הקשר האמיתי שיש לו כישראלי גאה למקום בו הוא חי, ועל תפקידו של הטבע, על חומריו הפיזיים והמטאפיזיים ושילובו בפסליו. דבר זה אינו דבר של מה בכך. שפרבר הוא מהנדס תחבורה, איש עסקים, אדם משכיל המקדיש שעות ארוכות ללימוד חוזר ונשנה, קורא עשרות ספרי מדע, היסטוריה, פילוסופיה ותיאולוגיה על מנת לגבש את הקונספט היצירתי המובהק שעימו הוא מתמודד בפסליו.
על מצבו העכשווי של הפיסול באבן בעולם בכלל ובארץ בפרט, נאמר כבר כמעט הכל. במאמרו על תקופת האבן, ממשיך וגורס עפרת, כי לאבן עצמה לא נותר סיכוי רב מעבר לשימושים שלה בעולם האדריכלות והאנדרטאות. האבן על פי תפיסה זו בנתה במשך שנים, מקדשים, מזבחות, גלי עד, פסלים קדושים – ואולם כיום האבן נכנעה כביכול בפני החומרים התעשיתיים, נעדרי המטאפיזיקה. לעומת זאת, ראוי להזכיר, כי הפרויקטים בהם עוסק לאחרונה אבי שפרבר באמנותו, הסדרות המתכתבות עם נושאים תנ"כיים – "הפרק השלישי" מספר בראשית, פרויקט "הגולם" מהמסורת הקבליסטית או פרויקט "הכיוון מערב" מההיסטוריה של האינדיאנים ותרבות המאיה – כל אלה עוסקים בהקשרי הסמלים הפיסוליים, שכולם היו עשויים מאבן ומחומרים המתקשרים לנושאים אלה, לנושאי המיתוס ולסיפורים הקשורים בהם. בכולם, אבי שפרבר מתכתב עם השפה עצמה, עם מטאפורות צורניות – מפרש ומתרגם סמלים ומובאות ויוצר תחביר אמנותי מרתק משלו. בעניין זה סותר אבי שפרבר את דעותיהם של היסטוריונים ופילוסופים אירופאים שראו את המונומנטליות, הכבדות והאטימות של האבן סוף עידן היסטורי קדום. יצירותיו מדגימות פיסול מרענן, לעיתים הומוריסטי, פיסול המחבר לשפת השעה ולדימויי התקופה.
גדעון עפרת ממשיך ומונה את הפסלים המיתולוגים מאבן שנוצרו לאורך השנים בארץ כמו "האריה השואג", של מלניקוב, פסלי הפורטרט של רפופורט, פסל "נמרוד" של דנציגר, "איש הערבה" או כל יצירותיהם של אהרון פריבר, משה ציפר ועוד, כחלקי ז'אנר שנוטה להיעלם מעולם ולמרות זאת, יש לו לאבי שפרבר דרך מיוחדת לפסל וליצור באבן. הפיסול שלו תמיד גורע מהאבן, חודר אל תוכה, מנקב בה, מעמיק לבחון את תכונותיה. בהמשך, אחרי שנים של יצירה באבן, השתתפות בהשתלמויות בחו"ל ובמפגשי יצירה של אמני אבן – שפרבר מצליח ליצור צורות מיוחדות באבן, לעיתים הוא יוצר בפסליו חלקים מתעגלים, שכבות אבן דקות מאוד, מסותתות בניגוד למצופה ולמקובל מפסלי אבן מסיבית. תהליך היצירה שלו מתחיל בגיבוש מראש של הרעיון ליצירה. הרעיון, כאמור, מגובש אחרי תחקיר מקיף ואישי של אבי. בעזרת כלים תעשייתיים והידע ההנדסי שלו, הוא מתמודד עם תכונותיה של האבן, מתייחס למאפייניה הפיזיים והאסתטיים ומתאים את התצורות החדשות שיצור עם הנתונים הקיימים בחומר. בעשורים האחרונים, נושאי פיסולו התייחסו לתורות, למיתוסים ולמסורות תרבותיות וחברתיות לרבות נושאים כלליים, שהתחברו לתחושות ואירועים אישיים שחווה ושהחליט להגיב עליהם באמנותו.
עבודתו המתמשכת של אבי שפרבר בפיסול האחר והשונה שלו, מחזירה את האבן, במידה מסוימת, אל מרכז הבמה. אני ממשיך ומצטט את גדעון עפרת על פיסול האבן: "אבן מאסו הבונים". אני כותב על אבן, אבן, לא על אבן יצוקה (בגבס, חימר, מלט וכיו"ב), שגם היא ידעה ימים טובים יותר, אך אין היא עונה על ה"מטפיזיקה של האבן". אם יורשה לי הביטוי השאפתני הזה…. וכי כיצד תשמור האבן על מעמדה הפיסולי העליון, שמאז מצרים ויוון העתיקות, שעה שערך היזע שבמאבק האמן עם החומר הקשה (על כך כתב יעקב אפשטיין בספרו "ימי הפיסול" 1940) – הערך הזה הודח בידי המינימליזם, שעה ששחרר את האמן מחובת הביצוע והעלה את היצירה לפסים חרושתיים חוץ אישיים?! ובמקביל, האם לא חיסל המקדח החשמלי את עבודת הפרך שבחציבת האבן? וכיצד תשמור האבן על מעמדה האידיאי הנשגב, כאשר ההבטחה הקלאסית בדבר "מהות החויה בסלע" הופרכה עד תום בהגות המודרנית, שלא לומר בזו הפוסט מודרנית (סוף ציטוט). בעניין זה, אני מרשה לעצמי לשוב ולחזור על מה שכבר כתבתי עשרות פעמים בעבר על יצירתו של אבי שפרבר. ייחודה של עבודתו הוא בחופש הסגנוני שהוא בונה ויוצר בעצמו, מבלי להצטרך להיות מנוי על תנועת אמנים אופנתית מסוימת, על ז'אנר וסגנון אמנותי מעודכן בסצנת האמנות. אבי שפרבר נאמן לעצמאותו, נאמן לדרכו האותנטית ולאמונתו בחומר וברוח.
דורון פולק, אוצר
הפיסול של אבי שפרבר מאת יאן ואן וונסל